אנחנו תוצר של הזכרונות שלנו, של כל החוויות שעברו עלינו מרגע לידתנו.
המידע מהחוויות שעוברות עלינו נכנס אלינו בכל ארבעת הערוצים – סנסורי, קוגניטיבי, רגשי, וסומטי.
כמויות המידע שנכנסות מכל הערוצים הן עצומות והן מגיעות בכל רגע. בתוך המוח שלנו קיימת מערכת לעיבוד מידע, AIP (Adaptive Information Processing).
למערכת עיבוד המידע יש שני תפקידים:
- לפנות את כמויות המידע האינסופיות הנכנסות, כדי לאפשר מקום לעוד מידע.
- מתוך הררי המידע הקיים, לשלוף את מה שצריך, את מה שאדפטיבי – הדברים שאנחנו זקוקים להם, שמשרתים את המטרות שלנו, שרלוונטיים לחיינו.
למרות שאנחנו כולנו שונים, מטרות היסוד שלנו זהות. המטרה הראשונה במעלה היא הישרדות, ולכן כל דבר שמסכן אותנו חשוב לנו.
אנחנו עסוקים לא רק בהישרדות ברמה הפיזית, אלא גם בכל דבר שמסכן את ה-well being שלנו, את המעמד החברתי שלנו, את הבריאות שלנו, וכו', לכן למערכת מאוד חשוב לזכור כל דבר שמסכן אותם.
עיבוד אדפטיבי לוקח ארוע ומוציא מתוכו את מה שראוי, את מה שנחוץ, את מה שתורם, את מה שתומך בגדילה, בתפקוד, ובהתפתחות.
המטרה של מערכת עיבוד המידע היא לעבד חומרים וללמוד מתוכם. אבל מכל חוויה ניתן ללמוד משהו אדפטיבי וגם את ההיפך ממנו.
נניח, הייתי מעורב בתאונה. אם אומר לעצמי "אני נהג גרוע. כדאי שלא אנהג", מה שאלמד זה הימנעות. הלמידה שהתבצעה ברגע זה נשארת אתי לעולם – זו פתולוגיה.
לעומת זאת, אם אחשוב "נכון, הייתי מעורב בתאונה אבל בדרך כלל אני נהג זהיר, אולי התאונה לא באשמתי, למרות שהייתי מאוד עייף", המסקנה שכנראה תהיה "לא כדאי לנהוג כשאני מאוד עייף, כי אז זמן התגובה שלי ארוך יותר וחושף אותי לתאונות". זאת למידה אדפטיבית. זאת למידה שמובילה להתפתחות, לגדילה, לצמיחה.
כשלון או הצלחה בפעילות כלשהי, שניהם ארועים שמשאירים זכרון כלשהו. משניהם אנחנו לומדים משהו. אבל אנחנו זוכרים יותר את הכשלון. המוח שלנו מכוון (מחווט) לזכור בעקר את מה שמסכן אותנו.
הלמידה העוצמתית ביותר מתרחשת בשנות החיים הראשונות לחיינו, מכיוון שהיא מתקיימת על זכרון חלק. מה שהתינוק לומד זו השכבה הראשונה של המידע, והצריבה של המידע לתוך הזכרון היא מאוד עוצמתית.
מיד לאחר הלידה, הערוץ הקוגניטיבי כמעט ו"לא קיים", ואילו הערוצים הסנסורי והסומטי מאוד עוצמתיים. בשלב מסוים, מאוחר יותר, מצטרפים אליהם הערוץ הרגשי והקוגניטיבי.
מתוך המידע הצרוב הזה נבנות סכמות – דפוסים קבועים ויציבים המלווים את האדם לאורך כל חייו וכוללים אמונות ותפיסות בהן הוא מחזיק לגבי עצמו והעולם. האדם מתייחס לדפוסים אלו כ"אמת יחידה ומוחלטת" ומתנהל בעולם לפי אמת זו. הסכמות שלנו נבנות על בסיס ארועים, מנחות את הראיה שלנו, את החשיבה שלנו, ואת איסוף המידע – מה שמתאים לנו, אנחנו מאמצים.
חוויות חיים בונות סכמות וסכמות משפיעות על הדרך שבה אנחנו מתפקדים, וממשיכים לבנות עליהן סכמות נוספות. סכמות אלה משפיעות עלינו למשך כל חיינו.
כיצד עובדת מערכת העיבוד האדפטיבית?
זו בעצם מעין קופסה שחורה, אליה נכנס אוסף עצום של מידע ומה שיוצא בסוף זו איזושהי תפיסה של הארוע כחלק מתפיסה יותר רחבה, חלק מתפיסת עולם מסוימת. עם הזמן התפיסה של אנשים את הארוע פתאום תופסת איזשהו מרחק, הארוע מתחיל להתחבר לארועים אחרים, הוא מקבל פרספקטיבה, הרבה פעמים יש גם הארות ותובנות (insights).
אבל, המערכת לא תמיד מתפקדת כפי שהיינו רוצים, וההוכחה לכך היא שלפעמים הארוע, קטן או גדול, לא רק שלא נשכח, אלא הוא נשאר "פעיל". הארוע נכנס לזכרון אבל בצורה חלקית, גולמית. זהו זכרון שלא עבר עיבוד אדפטיבי, שלם, מלא. כשיש טריגר המזכיר את הארוע, האדם חווה מחדש את הזכרון כאילו הוא מתקיים עכשיו, ברגע זה.
למה הזכרון לא עבר עיבוד אדפטיבי?
כי גם למערכת ה-AIP יש גבולות, יש דברים שהם יותר מדי בשבילה – תמונות מזוויעות מדי, קולות בלתי נסבלים, מחשבות שהן מעבר לכוחותיו של האדם, רגשות ותחושות פיזיות – זה עובר גבול מסוים, שהוא אינדיבידואלי, וכשאנחנו עוברים אותו, המערכת לא מסוגלת להתמודד עם מה שעומד מולה ולא מבצעת את העיבוד המלא.
התגובה לארוע, ברגע שהוא קורה, מהזווית ה-EMDR-ית, היא תמיד אדפטיבית. זאת אומרת, בזמן אמת, אנחנו מגיבים הכי טוב שאנחנו יכולים להגיב, נכון לאותו רגע. זה לא תמיד אומר שזו תגובה טובה, אבל זה המיטב שיכולנו לעשות ברגע נתון. הבעיה מתחילה כשאני ממשיך לעשות את אותו דבר בהמשך, כשזה לא מתאים. כשאני לומד שככה אני צריך לפעול (תמיד) – זו פתולוגיה.
הזכרון הלא מעובד, כולל בתוכו גם את התגובה של האדם. בפעם הבאה שיהיה לו flashback, הוא יגיב בצורה דומה לדרך שבה הגיב אז – מתפתחת תבנית. אחת התבניות הידועות הן הגנות. הגנות הנן תבניות רגשיות, קוגניטיביות, ו/או התנהגותיות, שנוצרו על בסיס ארועים טראומטיים.
כל תבנית לא אדפטיבית היא תוצר של ארוע או ארועים לא מעובדים והיא באה לידי ביטוי כ- flashback של אותם ארועים. ה-flashback הוא תוצר של הזכרונות האלה.
אם אני מגיב כל כך קשה לכשלון במבחן, זה אומר שכשלון זה לוחץ על משהו שקרה לי לפני כן, בגיל צעיר יותר – לדוגמא, תגובה לא מוצלחת של מורה או הורה לכשלון הראשון (ואולי ליותר מאחד).
מזווית הראיה של ה-AIP, כל פתולוגיה היא תבנית, וכל תבנית יושבת על ארועי עבר לא מעובדים.
עולם הטיפול חושב על טראומה כ-PTSD. מודל ה-AIP רואה טראומה כפתולוגיה כלשהי. המודל אומר שארוע טראומטי מייצר פתולוגיה כלשהי (חרדה, דכאון, OCD, …). אנחנו, כמטפלים, מחפשים את ההיסטוריה של כל פתולוגיה, את הארועים שבנו את הפתולוגיה, את התבנית שאנו רואים לנגד עינינו בטיפול. אנחנו מבינים פתולוגיה דרך המשקפיים של ה-AIP ומשם נגזרת התערבות בדמות טיפול EMDR שמתעסקת עם הארועים שבנו את הפתולוגיה, עם המצבים בהווה שמפעילים את הפתולוגיה, ועם הדרך לייצר תבניות חדשות של התמודדות יותר אדפטיבית עם המצבים האלה, עם הטריגרים, בעתיד.
איך עושים זאת בפועל, בקליניקה?
מה שאנחנו עושים בראיה של ה-AIP, בעבודת ה-EMDR, זה בסך-הכל שאנחנו מתחברים למערכת האדפטיבית של הגוף, ודרכה מעבדים מחדש את הארוע הטראומטי. אנחנו לא מרפאים את המטופל, המערכת האדפטיבית שלו מרפאת אותו. אנחנו עוזרים במתן מסגרת ותמיכה, אבל בעקרון, זה המטופל והמערכת שלו. יש פה אמונה מאוד גדולה בכוחות של המטופל, בבריאות האינהרנטית והאותנטית שלו, ובכוחות שלו.