התבגרות היא תקופה התפתחותית מלאה אתגרים עבור משפחות מאחר והילדים חווים שינויים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, התנהגותיים ורגשיים. גיל ההתבגרות הוא שלב התפתחותי מדאיג עבור הורים, בין אם לילדים יש ADHD או לא. החיפוש של המתבגר אחר חופש ועצמאות מוביל להתנסויות, מהלכים ובחירות לא שקולות. האימפולסיביות וחוסר האיפוק מתבלים זאת בצורה הרסנית.
הבעיות הנורמליות של מתבגרים מוחמרות כשמדובר במתבגר עם ADHD ומשפחתו, בגלל הקוים הנלוים לADHD, המפריעים להצלחה ושליטה במשימות ההתפתחותיות של ADHD.
בעיות זהות, התפתחות גופנית, יחסים חברתיים – נושאים הקשים גם למתבגרים רגילים, מתווספים לקשיים של ילד ADHD. מתבגרים עם ADHD חווים כשלון בלימודים, בידוד חברתי, דכאון, דימוי עצמי נמוך, ומעורבות בקונפליקטים לא נעימים עם משפחתם.
קיים מיתוס ש-ADHD היא הפרעה בעלת משך זמן מוגבל הנעלמת עם שנות ההתבגרות. 70% מהילדים שאובחנו כ-ADHD ממשיכים להיות בעלי תסמונות, ו-25% מהמתבגרים מגלים התנהגות אנטי חברתית או הפרעות התנהגות. 30% צורכים אלכוהול או סמים. עד 50% נכשלו לפחות בכתה אחת בבית הספר, וכ-35% מפסיקים את למודיהם, וציוניהם במתימטיקה, קריאה וכתיבה נמוכים.
בני נוער וצעירים עם ADHD מתקשים יותר בניהול ענייני כספים ואשראי. דברים שהם רואים ורוצים הם קונים מתוך דחף ובלי להתחשב ביכולתם הכספית, בהשלכות הקנייה על התקציב השבועי/חודשי שלהם או על החזר חובות.
בנוסף, ילדים עם ADHD חשופים לתאונות יותר מאחרים, לוקחים יותר סכונים בשתיית אלכוהול, עשון ושמוש בסמים. ילדים עם ADHD זקוקים לאשפוז בעקבות תאונות פי 2 יותר מקבוצת בקורת של ילדים רגילים, בני נוער וצעירים עם ADHD היו מעורבים בתאונות דרכים פי 4 מבני נוער רגילים, צעירים עם ADHD היו אשמים פי 4 בתאונות, קבלו דוחות תנועה פי 2 יותר על מהירות מופרזת ואי ציות לתמרור עצור, 50% מילדי ADHD עשנו סגריות כבר בגיל 14 לעומת 27% בקבוצת בקורת, 40% כבר שתו אלכוהול לעומת 22% מקבוצת הבקורת, ו-17% נסו מריחואנה לעומת 5% בקבוצת הבקורת.
עצבות/דכאון, חוסר בטחון עצמי, פחדים מחוסר הצלחה בעתיד, עלולים להתפתח בשלב זה. בשל הדימוי העצמי הנמוך, ילדים עם ADHD נמשכים בגיל ההתבגרות לחברה עבריינית, משום שהם חשים ש"אין להם מה להפסיד".
ללא אבחון וטיפול נכון, הקשיים הרגשיים חברתיים של הילד מועצמים בשל חוויות הכשלון המצטברות ותחושת "אין מוצא". אחוז נסיונות ההתאבדות בילדים עם ADHD הינו הגבוה מבין נסיונות התאבדות אצל ילדים עם הפרעות התפתחות אחרות.
מתבגרים עם ADHD נוטים לתוקפנות מפני שהם אוגרים כעס ותסכול, כתוצאה מקשיי ההסתגלות שלהם בבית, בבית הספר ובחברה. חלק מהמתבגרים מפתחים דפוס של שקרים וגניבות, משום שהם תמיד מסתבכים במצבים בהם עשו משהו בלי לחשוב. לעתים מתבגרים עם ADHD גונבים דברים שהם נמשכים אליהם באותו רגע, ואח"כ מבינים שעשו דבר רע.
דפוסי התנהגות אלה שונים מדפוסי התנהגות של הפרעה אנטי חברתית, המתאפיינת במעשים מחושבים ומתוכננים מראש.
חשוב לזכור שילדים עם ADHD טובים מיסודם, ומסתבכים בצרות בשל חוסר היכולת שלהם לרסן את עצמם.
הטיפול במתבגרים עם ADHD דומה לטיפול בילדים. הם זקוקים לתכנית למודים המתחשבת בקשייהם, לניהול התנהגות, טיפול נפשי, ובמקרה הצורך לטיפול התנהגותי. חשוב לשתף אותם בתהליך קבלת ההחלטות בדבר הטיפול בקשיים הנלוים ל-ADHD.
מתבגרים אמורים להשלים חמש משימות התפתחותיות עקריות:
- תהליך אינדיבידואציה מהוריהם.
- הסתגלות לבגרות מינית
- פתוח קשרים חברתיים חדשים ועמוקים יותר.
- ליצור זהות עצמית.
- תכנון לקריירה.
יחסי הורים-מתבגרים עוברים עכשיו שינוי רדיקלי ובניה מחודשת על ידי כעסים וקונפליקטים ככל שמתבגרים הופכים יותר עצמאיים, ונדרש מעבר ממבנה סמכותי למבנה דמוקרטי יותר של תקשורת וקבלת החלטות.
3 מימדים יכולים לקבוע את רמת הקונפליקט שיכול להתרחש ברמת האינדיבידואציה:
- חסך במיומנויות תקשורת וקבלת החלטות.
- טעויות חשיבה
- בעיות במבנה משפחתי.
משפחות שאינן מסוגלות לפתור קונפליקטים דרך תהליך של הגדרת בעיות הדדי, העלאת אלטרנטיבות בדרך של סערת מוחות, הערכת פתרונות ומשא ומתן, וביצוע זהיר של תכנונים הן בעלות סיכון גבוה להתפתחות של מחלוקות הקשורות בעצמאות.
טעויות חשיבה הם ציפיות לא הגיוניות ויחוס כוונות רעות שיוצרות כעס ומחבלות בתקשורת המכוונת לפתרון. לדוגמא: הורה שחושש מהמשמעות של נתינת חופש רב מדי למתבגר ודורש ציות ללא תנאי. המתבגר יכול להסיק שחוקי ההורה אינם פיירים ומחבלים בסיכוי ליהנות בחברה, ומרגיש שזכותו לחופש גדול יותר בבחירת הזמן שבו יבלה עם חברים. במצב משברי, אמונות לא הגיוניות צובעות את השיפוט ומוסיפות טונים רגשיים לתגובות התנהגותיות.
בעיות במבנה משפחתי הם קשיים בארגון המשפחה. בכל המשפחות יש היררכיה כך שההורים אחראים על הילדים. המתבגר נמצא בתקופת מעבר כאשר ההורים אמורים להעלות את הסטטוס של הילדים בהיררכיה, ולכונן יחסים שויוניים יותר עם ילדיהם הבוגרים. זה קל עבור ילד כוחני לדכא את הוריו, ובהתבגרות, הילד יכול לצבור יותר מדי כוח במשפחה – כתוצאה, ההורים אינם מסוגלים לעבוד כצוות כדי ליצור ולהשכין מערכת חוקים והגבלות. לעתים הורה אחד ומתבגר יכולים ליצור קואליציה נגד ההורה השני, וליצור קואליציה בינדורית. היכולת של ההורים להשליט משמעת נחלשת, ומחזקת התנהגות לא הולמת של המתבגר, מאחר והמתבגר יכול להצליח ולשכנע הורה אחד לעצור בעד השני מלהעניש התנהגות של acting out. שני חברי משפחה יכולים למקם את השלישי באמצע קונפליקט, ומכריחים אותו לנקוט עמדה. יצירת משולשים- קורה לעתים תכופות עם מתבגרים עם ADHD כאשר האב מגיע הביתה ומוצא שהאם והמתבגר נהלו קרב אחר הצהריים. האם והבן ממהרים אל האב, מציגים את עמדותיהם ומבקשים ממנו תמיכה, והאב נלכד באמצע. פעם האב יתמוך באשתו, אבל בפעמים אחרות בבן. כל בעיה מבנית כזו יכולה להיווצר בסיטואציות של "הפרד ומשול", כאשר המתבגר יכול להמשיך התנהגות אנטיסוציאלית או התנהגות לא רצויה בגלל שההורים אינם מסוגלים לעבוד ביחד כצוות ולהציב גבולות.
לגורמים אלה של מיומנויות חסרות, טעויות חשיבה, ומבנה משפחתי חייבים להוסיף את האפיונים של ADHD : חוסר קשב, אימפולסיביות והיפראקטיביות. חוסר קשב מגביר קונפליקטים בגלל הקושי של מתבגר עם ADHD להשאר קשוב בפתרון קונפליקטים במהלך דיונים משפחתיים. למלא אחר הסכמים עם ההורים, להשלים עבודות בית ושעורים, או מחויבויות אחרות. זה גם מאוד קל עבור הורים לשייך את הכשלון לחוסר רצון או להאשים את הילד על כך שלא ממלא אחר ציפיות ההורים בגלל טעויות חשיבה.
אימפולסיביות מגבירה קונפליקטים בגלל מתבגרים חסרי סבלנות המפריעים להורים ומשתמשים בנסיונות כוחניים להימנע מענישה ודורשים חופש. כשמתבגרים עם ADHD הופכים לנסערים בויכוחים שלהם עם הוריהם, קשה מאוד להרגיע אותם. הקושי בדחיית תסכולים, שנויי מצב הרוח, והכשלון להעריך את התוצאות של פעולה שהינם בטויים של מתבגר עם ADHD , מובילים לפיצוצים, וכוחים מרובים ועמותים פיזיים בין מתבגרים עם ADHD ובין הוריהם. היפראקטיביות מוטורית, הנמשכת במהלך ההתבגרות מפורשת בצורה לא נכונה כ"התנהגות לא מכבדת" ע"י הורים עם ציפיות גבוהות לציות ומצוינות, מובילה אותם לנזוף במתבגרים ויוצרת תקשורת שלילית בין המתבגרים ובין הוריהם.
פסיכופתולוגיה אישית אצל ההורים כדיפרסיה, התמכרות, חרדה, הפרעות אישיות או סכיזופרניה מוסיפות מורכבות ומתח לבעיות הקיימות של מתבגר עם ADHD. כשהבסיס הגנטי של ADHD ידוע ומקובל, אנשי טיפול מאבחנים הורי מתבגרים עם ADHD , כבעלי ADHD בעצמם, המתח של קיום שניים או יותר של אנשים מוסחים, בעלי מזג חם, אימפולסיביים וחסרי מנוחה מגביר את הסיכוי לקונפליקטים במשפחה. בנוסף, גורמים חיצוניים כבית הספר, וסביבת החברים הינם בעלי השפעה על יחסי המשפחה הכוללים.
ציור זה מסכם את המודל המערכתי של התנהגות משפחות. לפני תהליך
ההתבגרות של הילדים, המשפחה פתחה מערכת הומיאוסטטית המווסתת ע"י האינטראקציות של חברי המשפחה. השינויים ההתפתחותיים של המתבגרים פוגעים באיזון הקיים וגורמים תקופה אקוטית של "קונפליקט הורה-בני עשרה נורמלי" בין הגילאים 12 ו- 14. רוב המשפחות צומחות משלב זה עם נתונים הומיאוסטטים וטכניקות של פתרון קונפליקטים. חסרים בפתרון בעיות, מיומנויות תקשורת דלות, עוותי חשיבה, מבנים משפחתיים בעייתיים, ופתולוגיה אישית או זוגית מגבירות את הקונפליקט במשך ההתבגרות המוקדמת. גורמים אלה פועלים באינטראקציה עם רמת הקשב, ההיפראקטיביות והאימפולסיביות ויוצרים רמת ADHD עם או בלי הפרעת התנגדות, או הפרעת התנהגות.
התערבות רב תחומית היא הכרחית לניהול בבית של מתבגר עם ADHD . המשפחה מגיעה למטפל במצב של משבר חריף. המתבגר נכשל בבית ספר ובדרך כלל בעל התנהגות פרועה, ההורים והמתבגר שרויים בויכוחים בלתי פוסקים לגבי התנהגות בבית ובבית ספר וחוסר ציות. המתבגר כועס ודכאוני, לעתים מדבר על התאבדות, וההורים מדוכאים, כועסים ושחוקים מחיים של מאבק יומיומי עם מתבגר מתנגד ולא צייתן. לעתים סוכנויות חיצוניות כמשטרה, מעורבות בשל העדרויות ונסיונות בריחה, או התנהגות אנטיסוציאלית המבוצעת על ידי המתבגר בקהילה. לעתים, המשבר החריף הוא השיא של שנים רבות של מאבק לחברת ילד קשה שלא נראה שלמד מעונשים חוזרים או תוצאות אחרות. אף אחד לא מבין למה המתבגר "לא ממצה את הפוטנציאל שלו" או "מתנהג בצורה בוגרת". המטפל צריך לייצב את המשבר החריף ולהתחיל התערבות לטווח ארוך.
נכתב ע"י נעמי רביד
