התמודדות עם הפרעות קשב וריכוז במשפחה

דפוסי ההתנהגות של ילדים עם ADHD – חוסר הקשב, האימפולסיביות ופעילות היתר, מתנגשים לעתים קרובות עם הדרישות המופנות אליהם. משימות יומיומיות רבות מהוות תביעות קשות, בהתחשב באי יכולתו של הילד להתמיד בקשב, ובקושי שלו להתעלם מגירויים המושכים אותו באותו רגע.

לילדים עם ADHD יש קושי לציית לכללים והוראות שאינם מבוטאים באופן קונקרטי. מאחר והם אימפולסיביים ולא מאורגנים, הם נוטים להתנהגות פרועה והפרות כללים. הם מתפרצים ונתקפים סערת רגשות כתגובה לבעיות קלות. הם מתעקשים ואינם נרגעים בקלות. סף התסכול שלהם נמוך מאוד, והם בעלי שליטה עצמית נמוכה.

ככל שהילד מתקשה לציית, כך המבוגרים מרבים בריבוי הוראות, השגחה צמודה, מתן עצות, עידוד ולבסוף – כעס (Cunningham & Barkly, 1979) .

דפוס של דחייה חברתית מתחיל פעמים רבות במהלך שנות בית הספר, ולעתים אף בגן, כאשר ילד עם ADHD, המתקשה ללמוד את חוקי החברה, נבוך ומבולבל מול הילדים המתחמקים ממנו, ויפתח דימוי עצמי נמוך.

כדי ליצור יחסים חברתיים טובים על הילד לחכות לתורו, להתחלק בדברים עם אחרים ולציית לכללי המשחק. ילדים עם ADHD מתקשים לרסן את דחפיהם, והאימפולסיביות שלהם גורמת להם לעתים קרובות להתפרץ לדברי אחרים, להפר זכויות של אחרים, ולהגיב בצורה תוקפנית על הפסד במשחק. הם מתקשים ללמוד ולציית לכללים החברתיים המקובלים. כך הם מתנסים בתוצאות שליליות במצבים חברתיים שונים – כגני שעשועים, אצל חברים, בגן, וסיטואציות משפחתיות שונות. הם נדחים על-ידי הילדים האחרים ושומעים הערות פוגעות רבות. ההתנהגות המוגזמת, פעילות היתר והדיבור הקולני מעוררים רתיעה, בפרט לאחר פרקי זמן ארוכים.

פעמים רבות נוצר הרושם שהתנהגותם של ילדים עם ADHD עקשנית וסרבנית בכוונה תחילה. במציאות, הילד כמעט אינו שולט בכך. העובדה שילדים עם ADHD מתנהגים יפה חלק מהזמן רק מסבכת יותר את העניינים. חוסר העקביות מבלבל ומנציח את המחשבה שהם מסוגלים לשלוט בעצמם כשהם רוצים, ומטילה את האשמה והאחריות על הילד.

תגובות רגשיות והתמודדות ההורים

הורים לילד עם קשיי קשב וריכוז עוברים מסע רגשי ארוך לפני שהם מסוגלים לקבל את הילד ובעייתו. ההורים המבולבלים מתייחסים לאבחנה של ADHD בחשד, ספקנות וכעס. הקושי בזיהוי ובאבחון מוקדם, וההתפתחות הבלתי אחידה של ADHD בגילאי טרום בית ספר, מקשים על ההורים לחשוד שקיימת בעיה, ומשהו לא בסדר עם הילד שלהם. קשה להם להבין שהילד אינו מסוגל לשלוט בהתנהגותו או בחלק ממנה.

הכחשת הבעיה מובילה את ההורים לנסות להראות לאחרים, כמו לעצמם, שהכל בסדר עם הילד, דבר היוצר לחץ עצום על כל בני המשפחה שמנסים להראות שהילד מתנהג בצורה נורמלית. הילד המתקשה לתפקד במסגרת ההכחשה והציפיות הגבוהות של הוריו, הופך להיות מתוסכל, כועס, מתגונן, חרד ובעל דימוי עצמי נמוך. ההורים המכחישים נעשים יותר מתוסכלים, יותר כועסים ופחות קשובים לבעית הילד ולצרכיו הייחודיים.

הורה לילד עם ADHD מוצא עצמו, מרצון או מאונס, מעורב מדי בחיי הילד שלו. הוא חייב לפקח, להשגיח, ללמד, לארגן, לתכנן, לבנות, לתגמל, להעניש, להדריך, לנחם, להגן ולטפח אותו יותר ממה שנדרש מההורה הממוצע. הוא חייב להפגש עם מבוגרים אחרים המעורבים בחיי היומיום של ילדם (גננות/ מורים, רופאים, אנשי טיפול, מדריכי חוגים) כדי לגבש דרכי התנהגות וניהול המתאימות לילד.

מחקרים מראים כי הורים לילדים עם ADHD סובלים ממתח, דכאון ואשמה ביחס לגידול ילדיהם. הורים רבים מגיעים למצב של בידוד חברתי כשקרובי משפחה, חברים ושכנים משתדלים להמנע ממגע עם המשפחה. מצב זה יכול להביא הורים לשחיקה, יאוש ותשישות ולתחושה שהם מרוקנים ממשאבים רגשיים לטיפול בילדם (Mash & Jonston, 1990).

הפרעה זו בוחנת את גבולות הסבלנות של רוב ההורים וגורמת פעמים רבות למתח זוגי ומשפחתי. בחלק מהמקרים, האבות אינם מקבלים את העובדה שלילד יש בעיה ומאשימים את האמהות ברגישות יתר, הגנת יתר או באי היכולת שלהן לגרום לילד לציית להן (Baker, 1994). האמהות מאשימות אותם בנוקשות, ביקורת מתמדת ו/או אדישות (Edwards, 1995). בחלק מהמשפחות, אמהות ואבות מדווחים על הבדל משמעותי בגישה שלהם כלפי הילד, עובדה היוצרת מתח ביניהם ובלבול עבור הילד (Jacobs, 1998).

הורים רבים נופלים למלכודת של אשמה–האשמה. ההורים משתכנעים שהם הורים גרועים, כיוון שאינם מצליחים לגרום לילד להתנהג בצורה אחרת. תהליך זה פוגם בבטחון שלהם ביכולתם ההורית.

האווירה המשפחתית אינה הגורם להפרעת קשב וריכוז, אך היא מהווה גורם מכריע בעוצמת ההפרעה ובאופייה (Barkly,1977). חוסר האונים מוביל את ההורים להשתמש בהתנהגות אגרסיבית, התנגדות ללא הבחנה, ולבסוף כניעה במהלך המגעים עם ילדיהם. הילדים בתורם, נוטים לברוח מהדרישות המופנות כלפיהם על-ידי הפגנת עוינות והתנהגות מתנגדת כתגובה. ההמנעות המוצלחת או הבריחה מהאינטראקציות עם ההורה ו/או הדרישות מהם מספקת לילד חיזוק חיובי. הסיכוי שהתנהגות עוינת ומתנגדת תתרחש שוב באינטראקצית הורה – ילד הבאה כשדרישות יופנו כלפיו, גדל. תהליך זה הוא איטי, אבל במהלך מאות מגעי הורה ילד שליליים בכל שבוע, הולך ומתרחב רפרטואר ההתנהגויות השליליות של הילד (Barkly, 1990; Lewis Aboney, 1993). עם הזמן, ההורה מתחיל בסידרה של תגובות "חוסר אונים" שמובילות, להערכתו, להקלה, ולו זמנית: גינוי הילד, הרחקת הילד, ענישה פיזית, עזרה בביצוע המשימה, או המנעות ממתן הוראות או דרישות לביצוע משימות ועשיית פעולות במקומו, והכל כדי למנוע קונפליקט. במצב הורי זה של "חוסר אונים נלמד" הורים משקיעים מאמצים מעטים בהוראת הילד והכוונתו, ומניחים לו לעשות כרצונו. הורים מדווחים בשלב זה על דכאון, ואיבוד האמון ביכולות ובמסוגלות ההורית שלהם (Barkly, 1990; Lewis Aboney, 1993; Pelham et all).

מצב זה מעורר אצל הילד חרדה, והוא נמצא בסיכון גבוה להסתבכות בפעילות עבריינית, כשלון בלימודים, דחייה על-ידי חברים, ושימוש בסמים בגיל צעיר (Barkly, 1990; Lewis Aboney, 1993).

יחסית להורים אחרים, הורים לילדים עם ADHD נוטים להשתמש במשמעת מענישה, לצעוק יותר, ופחות להסכים זה עם זה לגבי האופן שבו יש לנהוג בילדיהם. ניתן היה לחשוב, כי לילדים עם ADHD הורים עם מיומנויות גרועות, הגורמות להתנהגות השלילית, ואולם הוכח ששיפור בהתנהגותם של אותם ילדים, בעזרת טיפול תרופתי והתנהגותי, בבית ובבית ספר, מביא לשינוי משמעותי גם אצל ההורים, שהופכים פחות מענישים ופחות שליליים בגישתם לילד (Cunningham & Barkly, 1978). לכן, נראה שההיפראקטיביות של הילד, האימפולסיביות וחוסר הקשב מובילים את ההורים לבחור במיומנויות הוריות לא יעילות ממקום של השרדות וכבוי שריפות.

לא רק ההורים חווים קושי. גם אחים ואחיות צריכים להסתגל לתפקידם כאח של ילד עם ADHD:

• הם חשים מקופחים כאשר האח עם הפרעת ADHD מקבל את רוב הההתייחסות של ההורים.
• הם מקבלים אחריות גדולה מדי בבית או מושארים לגדול לבד.
• לעתים מתאמצים להיות "סופר ילד" ולפצות בכך על הקשיים והתסכולים שהאח גורם להורים.
• לעתים מפתחים בעיות בצורה לא מודעת במטרה להיות שווים לאחיהם.
• חשים לעתים מבוכה וחוסר נוחות חברתית כאשר הם נכנסים לתפקיד של "אח של" מישהו שמתנהג בצורה חריגה. קשה להם להסביר לחברים למה האח מתנהג בצורה טפשית ומוזרה, במיוחד כשהם עצמם לא יודעים את הסיבה.
• לעתים מוצאים את עצמם מבלים זמן רב בעזרה לאח, ומפסידים את הילדות שלהם בדאגה לאחר.
• לעתים הם חווים עצמם קרבן להתנהגות תוקפנית של האח הכוללת אלימות פיזית ומילולית, מניפולטיביות ושליטה, ותחושה שההורים מותשים וחסרי אונים ולא מסוגלים או יכולים להגן עליהם (Kendall, 1999).

בשל ההשפעה השלילית המצטברת של הפרעת קשב וריכוז על המשפחות, עולה הצורך בתמיכה והדרכה של ההורים (Kendall, 1998; Lewis-Abney, 1993).

ההורים המקבלים, יקדמו את האבחנה של ADHD בפחד מהול ברווחה. הורים אלה חשדו תמיד שמשהו לא בסדר עם הילד שלהם, אך לא ידעו להגדיר את מהות הבעייה. האבחנה מפחיתה את הלחץ. הם מחפשים סימנים המאשרים את המצאות ההפרעה בילד, ובמקביל מתמלאים תקווה שאבחון נכון, יוביל לטיפול יעיל. הורה מקבל, חושב על הילד שלו כילד שיש לו בעיה, מאשר על הילד שלו כבעיה.

תמיכה חיובית מתמשכת וקיומו של מבוגר שאוהב ומאמין בילד/מתבגר, הם המפתח להתמודדות טובה עם ADHD. ילדים אלה זקוקים לתמיכה, מבנה, הדרכה, ועידוד. האתגר להורים הוא להשיג איזון בין משוב חיובי להתנהגות נאותה, ותוצאות שליליות להתנהגות לא נאותה. הורים צריכים ללמוד לחבר תוצאות הגיוניות בזמנים מתאימים, בלי להוריד מההערכה העצמית של ילדם (Dendy, 2000).

אסטרטגיות טיפוליות כוללות (Dendy, 2000)

• מתן מידע והסבר למבוגרים (כולל מוריו של הילד) הנמצאים בסביבתו של הילד לגבי ההפרעה – ההבנה מאפשרת להם לקבל ולהתאים אסטרטגיות המכוונות לעזור לילד להצליח.
• סדנאות לרכישת כלים להורים וקבוצות תמיכה להורים
• השתלמויות והדרכה למורים בנושא ADHD
• ניהול התנהגות בבית ובבית הספר.
• טיפול תרופתי
• עבודה טיפולית עם המשפחה.

ההורה הופך ליועץ ומדריך של הילד, מבין ומכבד את בעיית הקשב של הילד וקשיי ההתנהגות הנלוים, ומקבל את העליות והמורדות בהתנהגות הילד כחלק מהההפרעה שיש להתמודד עימה.

תאור מקרה

הוריו של ניר הגיעו לטיפול מיואשים, חסרי אונים ובתחושה שהם חסרי כלים להתמודדות עם השתלטנות, הרעשנות, והדרשנות של ניר. הם תארו אוירה מתוחה בבית. ניר רובץ על הספה לאחר שעות בית הספר, אינו עוזר בבית, מבקר את הוריו ודורש מהם לשרתו ולממן לו משחקי מחשב, ולקנות לו טלפון סלולרי יוקרתי. הוא מתעמר באחיו הקטן, ומנסה לחנכו.

המעבר לחטיבת ביניים, העמיס על ניר קשיים לימודיים. הוא חסר מיומנויות למידה ועל כן מתקשה לעמוד בקצב הלימוד. ניר מתווכח עם מוריו, אינו מכין שעורים והחל להעדר מבית הספר. הוריו דואגים מהתדרדרות נוספת.

ההורים סיפרו שהיו בטיפולים שונים, וקבלו הנחיות שונות. ההנחיות עזרו לזמן קצר, אך בשל חוסר עקביות וקשיי התמדה שלהם, הפסיקו להשתמש בהם. לאחר בירור ותאום ציפיות שנעשה עם ההורים, נבדקו הסיבות לכשלון בפעמים הקודמות שהוצעה להם עזרה. התברר שברוב הפעמים, התקשתה האם לעמוד בתוכנית ההתנהגותית שנקבעה משום שריחמה על הילד וחשה אשמה על כך שמונעת ממנו זכויות ומוסיפה לאומללות שלו. כמו כן, התקשתה לשאת את הביקורת השלילית המתמדת של בעלה עליו, ונסתה לגונן על בנה מפניו. היא עשתה עבורו את המטלות, נמנעה מדרישות מיותרות, ובעצם רק כשהחל להתעמר באחיו הקטן, הרגישה שאינה יכולה להמשיך כך.

המטפלת בחרה בתחילה להפגש בנפרד עם ההורים כדי לחזקם כ"צוות הורי", ועם ניר בנפרד כדי להבהיר לו את הדרך הטיפולית החדשה ולגייסו לשיתוף פעולה.

ניתן להורים ידע לגבי ההפרעה והשלכותיה, והסכנות שבהתמודדות לא יעילה. המטפלת הסבירה להם כי במצב הנתון ניר מגיב כך מתוך החרדה בה הוא שרוי. חרדה בה יוכלו לטפל ע"י קביעת גבולות, גישה טיפולית אחידה ומודלינג. ניר עצמו אישר את דברי המטפלת ואתגר את ההורים באומרו שהם חלשים מדי להחזיק מעמד בתוכנית כזו.

למרות "דעתו" של ניר, ההורים התגייסו והיו מוכנים לשתף פעולה עם המטפלת. הוגדרו מס' מפגשים לחיזוק ה"צוות ההורי" בהם בחרו התנהגות שלילית של ניר (התגרות והצקה לאח), קבעו חוקים וציפיות לגבי התנהגות, ותוצאות חיוביות ושליליות למימושן ואי מימושן. הם שוחחו בבית עם ניר והסבירו לו את הכללים החדשים בשפה החדשה שלמדו. ניר הגיב כצפוי, היה מלא תלונות וניסה למצוא פרצות אצל הוריו, אך התקשה בכך. ההצלחה עזרה להורים לנסח עוד התנהגות שברצונם לשנות, כשהמטפלת מסייעת בידם להגדיר את הערך אותו רוצים להנחיל כ"עזרה בבית", "הפסקת אלימות", "שמירה על פרטיות" וכו'.

בפגישות, התחילו ההורים לדבר בשפה חדשה – שפת ה- ADHD ועל ידי כך זכו לשיתוף פעולה הולך וגובר של ניר, שחש שהוא מתחיל להיות מובן להוריו, ועל ידי כך מתחיל להבין את עצמו.

הם דיווחו על אוירה נעימה יותר בבית, המאפשרת להם "לנשום בקלות רבה יותר". המטפלת הזהירה אותם משאננות. האב הודרך כיצד לתת חיזוקים חיוביים לבנו, ולהימנע מביקורת שלילית ובלתי יעילה, והאם חוזקה על התגובות האסרטיביות שגילתה בבית. ההורים הפסיקו להגיב בצורה אימפולסיבית כבעבר, ושקלו את תגובותיהם. בנוסף סלחו לעצמם בפעמים שמעדו. בהמשך למדו בפגישות משותפות עם ניר לתקשר בצורה בריאה, לנהל שיחות משפחתיות, כללים של משא ומתן, ופתרון קונפליקטים.

במהלך השיחות הטיפוליות, יצרה המטפלת קשר עם יועצת בית הספר, העבירה סדנא לצוות המורים לגבי הפרעת AD(H)D, והדריכה את המורים כיצד להתאים את צורת הלימוד לכישוריו המיוחדים של ניר, ולהתעלם מחולשותיו. נבנתה תוכנית התנהגותית ולימודית מותאמת בשיתוף ההורים. בנוסף לימדה המטפלת את ניר אסטרטגיות למידה בהם יכול להעזר בלימודיו.

בדרך זו, שופרה האוירה בבית, וההורים החלו ליהנות מבנם, ומהיכולות שלו, במקום להתייחס רק לחולשותיו.

נכתב ע"י נעמי רביד

ביבליוגרפיה

Baker, D.B., Parenting Stress and ADHD: A Comparison of Mothers and Fathers, journal of Emotion & Bbehavior Dis 2:46-50,1994. Barkly R., ADHD and the Nnature of Self Ccontrol, The Gguilford Press, New-York, 1997.

Barkly, R., Attention Deficit Hhyperactivity Disorder: A Handbook for Diagnosis & Treatment, The Ggguilford Press, New York, 1990.

Cunningham, C.E., Barkly, R.A.,The Effects of Methylphenidate on the mother-child Interactions of Hyperactive Twin Boys, Develop Med & Ch Neurol 20:634-642, 1978.

Dendy Zeigler , C.A., Teenagers with ADD A Parents Guide,, Woodbine House, 2000.

Edwards G., Patterns of Paternal and Maternal Cconflict with Adolescents with ADHD, The ADHD Report, 3:10-11, 1995.

Jacobs, E.H., Fathering the ADHD Child. A bbbbbbbBook for Fathers, Mmothers & Proffesionals, Jjason Aronson Inc., London, 1998.

Kendall J., Outlasting Ddisruption: The Process of Reinvestment in Families with ADHD Children, Qual Health Res 8:839-857, 1998.

Kendall, J., Sibling Accounts of ADHD, Family Process 38, 1:117-135, 1999.

Lewis-Aboney, K., Correlates of Family FFFunctioning when a Cchild has Attention Deficit Disorder ; Issues in Comprehensive Pediatric Nnursing 16: 175- 190, 1993.

Mash, E.J., Johnston C., Sibling Interactions of Hyperactive and Normal Children and their Relationship to Reports of Maternal Stress and Self-esteem, J Clin Ch Psych 12: 91-99, 1983.

Pelhamm, W., Lang, A., Atkeson B., Murphy D., Gnagy, E., Ggreiner A., Vodde-Hamilton, M.,Greenslade Kk., Effects of Deviant Child Behavior on Parental Distress and Alcohol Consumption in Laboratory Interactions, Abn Psych 25:413-424, 1997.