טיפול EMDR עובד על הדרך בה זכרון מאוחסן במוח.
טראומה ככלל ופוסט-טראומה בפרט הם תוצאה של כשלון מערכת עיבוד האינפורמציה במוח, שגורם לכך שהזכרון מאוחסן עם הרגשות, התחושות והתגובות המקוריים כפי שהופיעו בזמן הארוע, בצורתו הגולמית. כשעולה טריגר המזכיר את הארוע כמו מקום, קולות, ריחות ועוד, האדם חווה את הארוע כאילו הוא קורה עכשיו ומגיב בצורה דומה לדרך בה הגיב בזמן הארוע.
המודל של EMDR אומר שהתגובה לארוע היא תמיד אדפטיבית, כלומר, תמיד נכונה לרגע הארוע, מכיוון שהמוח דואג בראש ובראשונה לשרידותו הפיזית של האדם. לרוב, כשעולה טריגר המזכיר את הארוע, התגובה המקורית כבר לא תהיה רלוונטית כי הארוע לא באמת קורה כעת.
אם כן, מה שמפריע לנו היא הדרך בה הארוע מאוחסן בזכרון. את זה אנחנו צריכים לשנות.
כשמדברים על טראומה או על פוסט-טראומה, מה שעולה בדמיוננו הוא ארוע מאוד קשה שרוב האנשים לא היו עומדים בו. אבל מחקרים מראים שלאחר ארועים קשים, ללא כל עזרה, 85% מהאנשים מתגברים על הארוע ולא חווים פוסט טראומה, רק בזכות החוסן הפנימי שלהם והתמיכה שהם מקבלים מסביבתם הקרובה. בנוסף לכך, 10% מהאנשים לא יסבלו מפוסט טראומה במידה ויקבלו את הטיפול הנכון סמוך לארוע. כלומר, רק 5% מהאנשים יסבלו מפוסט טראומה.
אבל, אני רוצה לשים זרקור (spot) דווקא על ארועי חיים רגילים, שכולנו, פחות או יותר, חווים במשך חיינו, מרגע לידתנו – ארועי חיים רגילים כמו איום או הפחדה, השפלה, או עדות למריבות בין ההורים, אותם אנו מכנים טראומות קטנות, שיכולים לגרום לסימפטומים יותר פוסט טראומטיים מאשר טראומה גדולה.
לחוויות השונות הללו יש השפעה דומה לזו של טראומה גדולה, הן יכולות להיתקע במוח, להמשיך לגרום לחרדה ולרגשות כמו 'אני לא מספיק טוב, אני לא בטוח, אני לא בשליטה, אני דפוק' וזה יכול לפגוע בתפקודו של האדם למשך כל חייו.
חוסר ביטחון, תחושת חרדה או פחד הם סימפטומים של זכרונות לא מעובדים. זכרון לא מעובד נוצר כשהיחס בין הארוע לבין כוחותיו של האדם הוא כה גדול שמערכת עיבוד המידע במוח אינה מסוגלת להכיל אותו. עבור פעוט, ארועים חוזרים ונשנים של הרמת קול מאיימת על ידי אחד ההורים כלפיו או עדות לריב ערני בין הוריו יכול להיות טראומטי ובעל השפעה מתמשכת הרבה יותר מאשר פיגוע רב נפגעים עבור אדם מבוגר – כל אחד לפי כוחותיו בזמן הארוע.
לא פעם שמעתי מטפלים מדברים על כך שלא ניתן להחלים מפוסט טראומה אלא רק לשפר במעט את איכות החיים ואת היכולת לחיות עם פוסט טראומה. פוסט טראומה היא לא גזירת גורל. מחקרים מראים ש-84-100% מקורבנות של טראומה יחידה לא חווים PTSD אחרי 3 מפגשים בני 90 דקות של טיפול EMDR.
אנשים יכולים לקבל עזרה. הם לא צריכים לסבול, אם הם מוכנים לעשות את הצעד המתאים ולבוא לטיפול. מחקרים שהשוו EMDR ל-CBT מצאו כי טיפול EMDR הוא מהיר ויוצר תוצאות שלפעמים אנו, המטפלים, משתאים אל מול מה שקורה לנגד עינינו. בנוסף לכך, המטופל לא נדרש לחשיפה ממושכת ו/או לשעורי בית כפי שיש ב-CBT – כל הטיפול מתבצע בתוך הקליניקה.
על ידי הצבת המוח שלך בצורה פעילה באמצעות ההליכים בהם אנו משתמשים בטיפול EMDR, המוח שלך משתלט ועושה את כל הקשרים המתאימים הדרושים. לך, המטופל, יש שליטה מלאה על הטיפול, בהכוונתו של המטפל.
במהלך הטיפול ב-EMDR, המטופל יתבקש לזהות את בעיותיו הנוכחיות, ומה הטריגרים שמפעילים אותן. לאחר מכן, המטופל, בהנחייתו של המטפל, ינסה למצוא בעברו ארועים בהם חש כפי שחש עתה, בהווה. ככל שהארוע עליו עובדים מוקדם יותר בחייו של האדם כך העבודה על בעיותיו של המטופל תהיה יעילה יותר. לאחר שסיימנו לעבד את ארועי העבר, עוברים לעבד את ארועי ההווה. לאחר שסיימנו עם ארועי ההווה, עובדים על הכנה לארועי עתיד כך שהאדם יהיה מוכן לקראת ארועים אלו ויתרגל כיצד להגיב אליהם. בשלב זה של עיבוד ארועי עתיד עובדים גם על רכישת מיומנויות שיכולות לעזור ללקוח במהלך ההתמודדות. זהו בדרך כלל המסלול הרגיל של טיפול, אבל לפעמים, המטפל יכול לחשוב שדווקא סדר אחר, כמו הווה, עתיד ועבר הוא הסדר המתאים במקרה מסוים.
מה שמשפיע על מהירות העיבוד הם חוסנו ומשאביו של המטופל בזמן הטיפול ונכונותו להשתקם. ככל שכוחותיו ומשאביו גדולים יותר כך הטיפול יהיה קצר יותר.
בתהליך הטיפול ניגשים לזכרונות באותו אופן שבו המוח מעבד מידע באופן טבעי, במהלך שנת REM (Rapid Eye Movement). המטפל ישתמש בגירוי דו צדדי של המוח באחת משלל הטכניקות שיש היום כמו: מעקב של העיניים אחר אצבעות המטפל או אחר אורות העוברים מצד לצד, החזקת רטטים ביד שמאל וימין הפועלים לסירוגין, שמיעת מוסיקה מיוחדת הפועלת לסרוגין פעם באוזן ימין ופעם באוזן שמאל, תיפוף על ברכי המטופל ועוד. בטיפול online, בעזרת skype, zoom, או כל פתרון אחר, ישנן דרכים להפעלת גירוי בילטרלי מרחוק או על-ידי המטופל עצמו. בזמן זה מעלים את הזכרון בכל ארבעת הערוצים של כניסת המידע – חושי (בדרך-כלל התמונה המייצגת את הארוע), קוגניטיבי (בדרך כלל מחשבות שליליות לגבי עצמי שמתלוות לארוע), סומטי (תחושות גוף שמתלוות למחשבה על הארוע) ורגשי (רגשות שעולות בזמן שאני חושב על הארוע), ונותנים למוח לעשות את העיבוד.
לא ניתן היה לעשות עיבוד בזמן הארוע, אבל עתה, עם כוחותיו המחודשים של המטופל ובהכוונתו של המטפל ניתן לעבד את הארוע, ולהפוך אותו לניסיון אדפטיבי, ולא משהו שממשיך להציק לנו.
