חרדת מחטים

התמודדות עם פוביה ספציפית – טיפול EMDR

הקדמה

 EMDR (ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprocessing) היא גישה טיפולית הכוללת העלאה ועיבוד מחדש של זיכרונות המכילים חוויות למידה שליליות ומוקדמות (shapiro, 2001). מודל עיבוד המידע  (AIP – Adaptive Information Processing), עליו מבוסס טיפול ה-EMDR, גורס כי שילוב של תשומת לב לגירוי מסיח (גירוי דו-צידי) וייצוג מנטלי של חוויית עבר משמעותית תומכים ביצירה של אסוציאציות וזיכרונות חדשים (Shapiro, 1995).

EMDR נמצאה כשיטת טיפול יעילה עבור תגובת דחק פוסט טראומטית (Nidjam, et al, 2012) ונמצאה כאפקטיבית גם עבור טיפול בפוביות (Shapiro, 1995). לסוגים מסוימים של פוביות קווי דמיון רבים להפרעת דחק פוסט טראומטית. פוביות רבות מתפתחות לאחר אירועי מצוקה שאוחסנו בעבר ויצרו התניה, כמו למשל טיפולים רפואיים קשים או תאונות דרכים. אירועים טראומטיים אלה יכולים להיות מופעלים בקלות כתוצאה מגירוי רלוונטי בהווה. ברגעים בהם הם מופעלים, האדם חווה מחדש את "הסיוט" שלו, שתוצאתו היא רמה של חוסר אונים ופחד הדומה לזו שנחוותה במהלך האירוע הממשי (De Jongh, Broeke & Renssen, 2007).

מתוך תיאורי מקרה שונים עולה כי לאחר טיפול ב-EMDR, מטופלים היו מסוגלים להתמודד עם פרוצדורות רפואיות עם פחות חרדה (Jongh, Broeke & Renssen, 2007). במאמר זה אציג תיאור מקרה של גלית (שם בדוי), אישה אשר פנתה לטיפול EMDR בעקבות פוביה ממחטים. תחילה אציג את הרקע למקרה ואביא מובאות הנוגעות לעבודה בגישת EMDR, ולאחר מכן אתאר את התהליך הטיפולי.

רקע

גלית (שם בדוי), בת 38. נשואה, אם לשתיים ובהריון. גלית בת למשפחה דתית, אמה הרתה אותה בגיל צעיר והוריה התגרשו כשהייתה בת 9. שנה לאחר מכן, אביה נישא מחדש ועבר לגור בחו"ל. בפגישת האינטייק גלית סיפרה על חיים כאוטיים בבית לא מתפקד, עם אב אשר סבל מהתקפות זעם ונהג להכות את אמה. בילדותה, המשפחה חיה בבית שיועד להריסה, ללא תקרה ועם קירות מתפוררים. יחסיה של גלית עם אמה ואביה לאורך השנים היו מעורערים, היא לא זכרה את נוכחותם במצבים בהם הייתה זקוקה להם, וצרובה בה תחושת בדידות מילדותה.

אמה של גלית תוארה על ידה כסובלת מפחדים מפני פרוצדורות רפואיות. גלית סיפרה כי בילדותה אמה נהגה לקחת אותם, הילדים, לבדיקות הרפואיות שלה, על מנת להיעזר בהם ולהשתמש בנוכחותם להרגעה. בילדותה סבלה גלית מהתקפי הקאה וקושי לנשום כשהייתה מתעצבנת מאירועים שקרו בבית, וכל רגש שלילי תורגם אצלה לכעס. מבחינתה, אנשים שכעסו שלטו במצב, כמו אבא, סבא או מורות שצעקו. לדעתה, התקפי הכעס שלה כילדה היוו עבורה מעין דרך לשליטה במצבים בהם חשה חסרת אונים. 

לצד הקשר המורכב עם אמה, גלית תיארה קשר קרוב עם הסבתות שלה, אותן העריצה ומהן ניסתה ללמוד כיצד להתנהל בעולם. גלית ניסתה כל חייה להתרחק מהמודל של הוריה וכמהה מגיל קטן לבית מתפקד – הלכה לאספות הורים של אחיה, עבדה קשה ועזרה לכולם כספית – בניסיון לחלץ אותם ממציאות חייהם הקשה. התרשמתי כי למרות החולשה של הדמות האימהית ההורית והיעלמותו של אביה מחייה בקטנותה, חוויות חיוביות ביחסים עם הסבתות אפשרו חוויה התקשרותית מתקנת.

גלית הבינה את הקשר בין המודלינג של אמה לחרדת הבריאות שלה ושל אחיה, וביחס לכך הוסיפה "גם אני ככה, רק שאצלי יש סיסמאות של "דרך הטבע", משהו אינטלקטואלי, אבל זה "בשירות החרדה". היא תיארה כי בהריון הקודם אמרו לה שהעוברית לא מתפתחת והציעו זירוז לידה, בעזרת חומר המוחדר דרך וונפלון, אך היא סירבה בשל פוביה ממחטים. לאחר הלידה הרופאה אמנם שיבחה אותה על כך שהקשיבה לאינטואיציה שלה, אך גלית ידעה בתוכה כי הסירוב נבע רק מתוך פחד.

גלית פנתה לטיפול EMDR מתוך רצון לעבד את פחדיה מפני פרוצדורות רפואיות בכלל ופחד ממחטים בפרט, בעיה הקיימת לדבריה מאז ילדותה. בעת הפנייה היא הייתה עתידה לעבור בדיקה פולשנית הדורשת הרדמה, אותה היא דחתה מזה כשנתיים. עיקר פחדה של גלית מפני הפרוצדורה נסוב סביב הרדמה והחדרת וונפלון (צנתר המוחדר באמצעות מחט לוריד). כעת, בעת שהיא בהיריון, הנושא הפך לבעיה אקוטית מאחר והיא תאלץ לעבור החדרת מחט כחלק מתהליך הלידה.

ביחס למטרות הטיפול, גלית ביקשה להגיע למועד הלידה כשהיא מסוגלת לשאת את החדרת הוונפלון. בהמשך, לאחר הלידה, היא ביקשה לטפל בפחדיה מפני פרוצדורות רפואיות נוספות. בשל הרקע המורכב שגלית הציגה, הנחתי כי ייתכן והיחסים הקונפליקטואליים עם אמה והצרכים הרגשיים הלא מסופקים יעלו כחלק מתהליך עיבוד הטראומה, למרות שהיא לא ציינה את רצונה לעבוד על מערכות יחסים אלו.

טיפול בפוביה ספציפית באמצעות EMDR

פוביה ממחטים, או בשמה המקצועי טריפנופוביה (Trypanophobia), היא מצב בו אדם חווה חרדה ופחד קיצוני ממחטים, המובילים להימנעות מסיטואציות רפואיות הדורשות שימוש בהן. היא משפיעה על כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, ושכיחה במיוחד בקרב ילדים. אנשים הסובלים מטריפנופוביה עשויים להימנע ממחטים גם כאשר כרוכה בכך פגיעה אפשרית בבריאותם, זאת בשל הימנעות מפרוצדורות רפואיות החיוניות לבריאותו של האדם (McMurtry et all, 2015). התסמינים האופייניים לפוביה ממחטים הינם הופעה של רפלקס התעלפות, הנגרם כתוצאה מנפילה פתאומית וחדה בלחץ הדם, לצד תסמינים האופייניים להפרעות חרדה (בחילות, כאבים בחזה ועוד), תחושה סובייקטיבית של כאב עז עקב קבלה של זריקה או חיסון והימנעות מאבחון או טיפול רפואי הכרוכים בבדיקות דם (McMurtry et all, 2015).

גישת תרפיית ה-EMDR  מבוססת על מודל עיבוד המידע האדפטיבי (AIP), המניח כי רשתות הזיכרון של האדם מהוות בסיס לבריאות או פתולוגיה נפשית. בעוד עיבוד אדפטיבי של הזיכרון מוביל לבניית משאבים והרחבתם, עיבוד לא אדפטיבי מוביל להתפתחות פתולוגיה. על פי ד"ר שפירו (2001), כאשר מתרחשת חוויה טראומטית, מנגנוני ההתמודדות הנוירולוגיים והקוגניטיביים האחראיים על עיבוד זיכרונות מוצפים בשל המצוקה הרבה שמתעוררת.

במצב זה של הצפה, המוח אינו מסוגל לעבד מידע באופן רגיל. מערכת עיבוד הזיכרון (האחראית לעיבוד תמונות, קולות, רגשות ותחושות גוף) לא מצליחה להשלים את העיבוד הנדרש; כתוצאה מכך, הזיכרון מאוחסן בצורה דיספונקציונלית ברשת זיכרון נפרדת, כאילו קפא בזמן (Shapiro, 2001). זיכרון המאוחסן באופן זה הוא בעל השפעות שליליות מתמשכות על הדרך בה אדם חווה את העולם ומתקשר עם אנשים אחרים. מטרת הטיפול ב-EMDR היא להשלים את העיבוד של זיכרונות אלו, לצמצם את השפעתם ולאפשר פיתוח מנגנוני התמודדות יעילים יותר.

על מנת לעבד זיכרונות אלו תרפיית EMDR עושה שימוש במודעות כפולה וגירוי בי-לטרלי. בעת העיבוד המטפל מפעיל גירוי חיצוני חזותי, שמיעתי או מישושי, בתבנית קצבית בשני צידי הגוף, בשילוב עם קשיבות (Mindfulness) לתמונות, מחשבות, רגשות ותחושות שעולות בקרבו של המטופל (Shapiro & Solomon, 2010). המודעות הכפולה מאפשרת תשומת לב הן למרכיבי חווית הזיכרון (אז ושם) והן לתחושות ברגע הנוכחי (כאן ועכשיו), באופן סימולטני (אורן וסגל, 2019). המטופל יכול להתבונן ולבחון אירועים וחוויות המטרידות אותו בצורה שאינה מעוררת מצוקה, ודרך כך להשיג שינוי רגשי והתנהגותי מהיר ויציב, לאורך זמן.

קיימות מספר השערות לגבי דרך העבודה של  EMDR. התיאוריה שזכתה לתמיכה המחקרית הרחבה ביותר קשורה ליכולת קיבול מוגבלת של הזיכרון העובד (Working Memory) . תיאוריה זו גורסת כי בעת שמופעל על הזיכרון העובד עומס יתר (בטיפול EMDR בדמות גירוי דו-צידי), חלק מהמידע הקשור לזיכרון הטראומטי נמחק. כך, זיכרונות טראומטיים הופכים לעמומים ופחות טעונים רגשית. תיאוריה נוספת מציעה כי עיבוד הזיכרונות בגישת EMDR מעלה לתודעה את הזיכרון מהאזור הלימבי של המוח (אזור ראשוני יותר המקושר לרגשות), ובו בזמן מפעיל אזורים קורטיקלים (אזור מוחי גבוה יותר). שילוב זה מאפשר לזיכרון לעבור עיבוד ולעבור מהאזור הלימבי לאזור הקורטיקלי (אורן וסגל, 2019).

תפקיד המטפל בטיפול EMDR הוא לתמוך במטופל ולאפשר למידע לזרום לאורך מסלולו הטבעי עד לכדי עיבוד מלא. למעשה, כל שינוי באסוציאציות העולות בערוצים השונים  מעיד על המשכיות תהליך העיבוד, ללא צורך בפרשנות, הערות או הצעות של המטפל. הקשבה אקטיבית הנהוגה בגישות טיפוליות אחרות אינה מתאימה ב-EMDR, משום שפרשנות המטפל יכולה להסיט את המטופל מתהליך העיבוד והאינטגרציה ולהטות אותו לערוץ הקוגניטיבי בלבד. ההנחה היא שכל אסוציאציה או זיכרון שעולים קשורים אסוציאטיבית לחומר הקודם ועל המטפל רק לכוון את המטופל לאסוציאציה העולה בסט הבא (Shapiro, 2017).

המטפל קשוב לסימנים הלא מילוליים של המטופל כמו הרחבה או צמצום של העיניים והאישונים, שינויים במתח הפה, הנשימה, רגש בולט או אבריאקציה. המטפל שומר על ויסות החוויה של המטופל בפגישה (על מנת להימנע מהצפת יתר), תוך שמירה על קשר אמפטי והבעת תמיכה ועידוד למאמצי המטופל להגיע לתובנות משלו. דרישות העיבוד האינהרנטיות של טיפול EMDR דורשות רמה גבוהה של ביטחון ואמון במערכת היחסים כמו גם בתהליך עצמו, כדי שהמטופל יוכל להסתכן בטריטוריה הרגשית הבלתי נודעת של טראומות העבר (Hase, 2021). השינוי המתרחש בעבודה על הזיכרון מתרחש באופן ספונטני, ומוביל לשינוי בתגובת המטופל. פרוטוקול הטיפול הבסיסי של EMDR  כולל 8 שלבים, עליהם תוכלו לקרוא בהרחבה כאן.

עיבוד חוויות העבר

לעבודת EMDR שלושה מוקדים: עבר, הווה ועתיד. התמקדות בעבר מבוססת על ההנחה כי קשיים שהאדם חווה בהווה נבנו על בסיס אירועי עבר אשר לא עברו עיבוד אדפטיבי. מהות עבודת ההווה היא התמודדות עם מצבים המהווים טריגרים למצוקה בחיי היומיום, הנשענים כאמור על עברו של האדם. לבסוף, התמקדות בעתיד מאפשרת בניית תבניות התמודדות אדפטיביות יותר למצבי המצוקה בהווה (Shapiro,2001).

מפגש ראשון

בפגישה הראשונה שלנו, וכחלק מלקיחת ההיסטוריה ובניית תכנית הטיפול, ביקשתי מגלית להעלות אירועים הקשורים לפוביה ממחטים ופעולות רפואיות. גלית תיארה מספר אירועים הקשורים לילדותה המוקדמת. כשהייתה בת שנתיים וחצי אחיה עבר ברית מילה. היא נזכרה כי כאשר הוא בכה לאחר הברית, היא גם פרצה בבכי, חשה חוסר אונים ולא קיבלה מענה רגשי מספק מצד הוריה. זיכרון נוסף שעלה הוא שבגיל 3-4 היא סבלה מתת משקל ואושפזה בבית החולים במשך כחודש, כאשר הוחדר לה וונפלון ונלקח ממנה דם מהוריד כל יום במהלך האשפוז. כשהייתה נערה בת 11, הלכה לטיפול אצל רופא השיניים בליווי סבתה, במהלכו חוותה התקף חרדה, בכתה וצרחה, ומאז היא מצחצחת שיניים בהיסטריה.

גלית נזכרה במקרה נוסף שקרה כשהייתה בת 12, בו הלכה עם אמה לבדיקת דם, והתעלפה במהלכה. ביחס לכך, גלית סיפרה כי היא נמנעה כמעט לחלוטין מבדיקות דם ודקירות עד גיל 23. כשהייתה בת 22 התגלה אצלה גוש בשד, אך היא נמנעה מלטפל בו בשל פחדיה מניתוח וחשה כי היא מעדיפה למות. היא סיפרה כי היא הצליחה לעבור את הניתוח רק כאשר הרדימו וחבשו לה את היד, זאת כדי שלא תראה את הוונפלון. היות והאירועים עליהם גלית ביקשה לעבוד התרחשו בילדות המוקדמת, וקשורים לנושא הבריאות ומערכות יחסים עם דמויות משמעותיות, הצעתי שתוכנית הטיפול תכלול עבודה בצורה כרונולוגית לפי מסגרת הזמן בה האירועים קרו (O'Shea, 2011), ורק לאחר מכן לעבור לעיבוד מצבים בהווה ולבניית תבניות התמודדות אדפטיביות לעתיד.  

כחלק מהכנה לתהליך עיבוד הזיכרונות הטראומטיים, המטפל בודק את חיבורו של המטופל לכוחות ומשאבים המצויים בו, ובמידת הצורך שם דגש על יצירה והנכחה שלהם (Shapiro, 2017) . בשיחה עם גלית, עלו החוזקות הבאות: ידע רב בתחומים רבים ויכולות למידה טובות, חוסן נפשי, יכולת נתינה, מעורבות, אמפטיה חזקה, נאמנות לעצמה, רגישות יתר לעוולות ואומץ. על מנת לחבר את גלית לכוחות המצויים בה בכאן ועכשיו, החלטתי לעבוד עמה על ״מקום בטוח״ – תרגיל בדמיון במהלכו המטופל מתחבר לחוויית ביטחון ורגיעה באמצעות הערוץ החושי, הגופני והרגשי. המקום הבטוח מהווה משאב מחד, ואסטרטגיה להרגעה וויסות עצמי מאידך – הן בחיי היומיום והן במהלך העיבוד (Shapiro, 2001) .

המקום הבטוח בו גלית בחרה היה חדר השינה שלה בבית סבתה וחדר השינה בביתה הנוכחי, והמילה שייצגה עבורה ביטחון – שלי!!. ביחס לכך גלית סיפרה כי מאז ומתמיד חלמה שיהיה לה בית או פינה משלה. חווית ה-"אין בית" בילדות גרמה לה לאסוף פרוטה לפרוטה עד שקנתה בית. כחלק משלב ההכנה, בדקתי איתה איזו מטפורה יכולה לעזור לה בתהליך העיבוד, זאת כדי למנוע מוצפות ולאפשר לה להרחיק מעט את החוויה בזמן מצוקה או אבריאקציה. גלית בחרה במטפורה ״חלום״.

בהמשך המפגש ניתן לגלית הסבר לגבי עבודת EMDR והמשגה על פי מודל ה-AIP, לפיה נראה כי אירועי הילדות הטראומטיים הקשורים בבריאות (הן שלה והן של הסובבים אותה), יחד עם מודלינג חרד של אמה הנוגע לפרוצדורות רפואיות והיעדר מערכת תמיכה מספקת בילדות, יצרו התניה קלאסית ואת הפוביה ממחטים (De Jongh, Broeke & Renssen, 2007). נראה כי אירועי העבר הטראומטיים יצרו התניה של פחד ואימה עד כדי כיליון גופני ונפשי, שגלית חווה בכל פעם מחדש סביב התמודדות עם פרוצדורה רפואית. לצד זאת, לגלית יש כיום מערכות תמיכה ומשאבים רבים, כמו למשל מורים שהעריכו אותה והמשפחה שהקימה לעצמה, אשר מאפשרים לה התמודדות אדפטיבית בשאר תחומי החיים.

הילדה הפנימית

במפגש השני שלנו, גלית הציעה להתחיל את העיבוד בזיכרון של ברית המילה של אחיה. גלית חשה כי אירוע זה תרם לפוביה, גם אם לא גרם לה באופן ישיר. נראה היה לי חשוב להיענות להצעה שלה כדי לאפשר לה תחושת שליטה ושיתופיות בטיפול, אשר יתרמו לביסוס הברית הטיפולית (Dworkin, 2005).

כאשר ניגשים לעבד זיכרון בגישת EMDR, מתמקדים בזיכרון ומפרקים אותו למרכיבים סנסוריים, קוגניטיביים, רגשיים וגופניים. המטופל מתבקש לתאר תמונה המייצגת מבחינתו את האירוע הקשה, אמונה שלילית על עצמו הקשורה לאירוע (NC), מחשבה חיובית על עצמו שהיה רוצה להאמין בה בהקשר לאירוע (PC), תקפות המחשבה החיובית (VOC), רגש המקושר לאירוע ולמחשבה השלילית, ותחושה גופנית העולה בזמן ההתמקדות בזיכרון. בנוסף, נמדדת רמת המצוקה (SUD) של הזיכרון (Shapiro, 2001).

התמונה שייצגה עבור גלית את הרגע הקשה היא בכיו של אחיה התינוק, והקוגניציה השלילית הייתה "אני חסרת אונים". הקוגניציה החיובית בה בחרה היא "אני בשליטה", והתקפות שלה 5 ( voc– מידת האמונה בקוגניציה החיובית, מ-1 ועד 7). הרגשות שהתלוו לזיכרון היו בלבול ולחץ ועוצמת המצוקה הייתה 8-9 (sud – סולם של 0-10; 0-אין מצוקה, 10 – מצוקה גבוהה מאוד). בגוף היא חשה חוסר שקט.

בשלב העיבוד המטופל מתבקש להעלות את התמונה, המחשבה השלילית והרגש השלילי, ולשים לב לתחושות הגוף תוך שהוא עוקב אחר גירוי בילטרלי. גלית אמרה "הייתי צריכה מישהו מבוגר שיגיד לי שהוא בסדר, שהוא יעבור את זה. הייתי ילדה שקופה – רואה ובלתי נראית. לא היה מי שיתווך לי מה קורה". מתוך הבנה למצוקה שחוותה הילדה הקטנה באירוע הברית, כאשר אין אף מבוגר שמתווך ומסביר לה מה קורה, והיות ושמעתי שני קולות מדברים: את הקול של הילדה ואת הקול של הבוגרת המנתחת את האירוע, החלטתי לעשות שימוש בהתערבות "דיאלוג שתי הידיים" (Shapiro, 2005). במסגרת התערבות זו, הנחיתי את "הבוגרת הפנימית" לתווך ל"ילדה הפנימית הקטנה" את שקורה, ולהסביר לה שאחיה בסדר.

בדמיון, ראתה גלית אותה כבוגרת ניגשת לעצמה הקטנה, אוספת ומחבקת אותה שלא תישאר שם לבד ואומרת לה: "כל התינוקות בוכים. הכל בסדר. גם את בכית קצת וזה עובר. אם את רוצה את יכולה לעזור – ללטף, לשחק כילדה קטנה". אחר כך הוסיפה: "אני צריכה להגיד גם לעצמי הבוגרת שאני לא חייבת לנהל כל סיטואציה. שאני יכולה יותר לסמוך שאנשים יודעים מה הם עושים. שאנשים שורדים את זה וחיים אחר-כך". לאחר התערבות זו, גלית דיווחה כי הילדה הבוגרת מרגישה שהיא הצליחה לעזור, והילדה הקטנה שבתוכה מופתעת ומבינה שזה בסדר ולא סוף העולם אם היא בוכה.

בהמשך העיבוד עלה הקושי שלה לסמוך על מבוגרים מקטנות ועד בגרות, כולל על רופאים. גלית הבינה כי הרצון שלה לשליטה לא תורם לה, ואף מעכב אותה. ניסיונה לשליטה מוביל אותה להימנעות מפרוצדורות רפואיות חיוניות, ובכך למעשה להיעדר שליטה בנוגע למה שקורה בגוף שלה. היא הבינה כי התהליך הנדרש ממנה כולל בתוכו וויתור על קצת שליטה, כדי להיות יותר בשליטה. ניכר היה שתהליך העיבוד של גלית אינטגרטיבי וכולל קוגניציה, רגש, גוף וויזואליזציה חדשה.

במפגש השלישי עיבדנו את אירוע האשפוז והחדרת הוונפלון שעברה בגיל 3, זאת משום שאובחנה על ידי הרופאים כסובלת מתת תזונה והוחלט לאשפז אותה. גלית סיפרה שכילדה נהגה לאכול ממש מעט ותיארה מאבקי כוח בינה ובין אמה סביב האוכל. היא נזכרה כי חיברו לידה וונפלון והיא עברה בדיקות דם כל יום: "היו תופסים אותי בכוח ועושים לי בדיקה". למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בחייה בה חוותה פחד מוונפלון.

התמונה אשר ייצגה את החלק הכי קשה מבחינתה היא שתופסים אותה בכוח, המחשבה השלילית שהתלוותה לתמונה היא "אני לא צריכה את זה" והרגש שחשה הוא פחד (sud 8). בגוף היא הרגישה עצבנות בקיבה ובבטן. המחשבה החיובית החלופית בה בחרה היא "היום אני מחליטה על הגוף שלי" (voc 5). בעיבוד עלתה תחושת כעס. גלית הרגישה שהבטן ומרכז הגוף שלה בעוררות לא נעימה. היא התחברה  להתקפי הכעס בילדות שלוו בהקאה, קושי לנשום ותחושת בדידות, זאת משום שלא היה אדם שיתווך לה את מצבה.

בשלב זה החלטתי לבצע התערבות מסוג שזירה קוגניטיבית. כאמור, בטיפול EMDR המטפל בדרך כלל מונחה לאפשר לתהליך העיבוד להתרחש ללא הפרעה, ללא פרשנות משלו או בקשת הסבר. עם זאת, במצבי תקיעות או חוסר שינוי בתהליך העיבוד, ניתן לבצע שזירה קוגניטיבית ו/או גופנית כדי להניע את תהליך העיבוד, ולעזור למטופל לשנות את הקוגניציה השלילית, לחיובית ואדפטיבית (Shapiro, 2001). במסגרת התערבות זו, שאלתי את גלית האם הילדה בת השלוש מכירה את הבוגרת? היא ענתה בשלילה, והצעתי שתכיר ביניהן.

חשתי כי גלית הבוגרת, שהינה אם טובה, יכלה לתווך לגלית הילדה את רגשותיה, ולהסביר לה מה היא חווה (Van Der Kolk, 2015) . בשלב מתקדם יותר בעיבוד עלה כעס על כך שלא היה אף איש צוות שניגש לילדה להסביר ולתווך לה את שהיא עוברת. היא אמרה: ״הייתי רוצה לשנות את הסיפור לילדה בת 3 ששואלת שאלות בנוגע למצבה״. היא נזכרה בשיר – "בשמלה אדומה ו-2 צמות" (השיר מתאר ילדה קטנה השואלת שאלה תמימה: "למה?", אך כל המבוגרים אינם יודעים את התשובה). האסוציאציה לשיר הובילה לזיכרון הבא: "דיברתי בגיל 11 חודשים כך שהייתה לי היכולת לבוא ולדבר, והיו עונים לי, וזה היה מרגיע אותי שדיברו אתי והסבירו לי. הייתי חכמה והבנתי כל מה שהולך סביבי". דרך זיכרון זה שינינו את הסיפור לילדה אשר ניגשת ושואלת באופן אקטיבי על מצבה.

שינוי הנרטיב הוביל אותה לבטא תחושת הקלה. בשלב הבא עברנו לתהליך האינסטלציה, המתמקד בחיבור ההיגד החיובי עם הזיכרון, על ידי מעקב אחר גירוי דו-צידי. המטרה של שלב זה היא להפוך את האמונה החיובית למשפט המייצג את התפיסה העצמית של המטופל ביחס לזיכרון (Shapiro, 2001). לאחר יישום תהליך זה גלית שינתה את הקוגניציה החיובית ל- "אני רוצה לשחרר שליטה ממקום של כוח" (voc 6). בדמיונה, גלית הצליחה לעודד את הילדה לשאול ולבקש הסברים.

לסיכום הפגישה גלית אמרה: "אני יכולה להסתכל על הגוף בתור ארגון'. אני יכולה להעסיק קבלני משנה שיעזרו לי לקדם את הבריאות של 'הארגון' שלי. לעשות מיקור חוץ. יש בזה אחריות, מודעות וחדשנות!!". חשתי כי גלית הבוגרת הצליחה להתחבר לכוחות ולמשאבים שלה, ודיברה בשפה אשר הביעה חשיבה מקורית ויצירתית.

חוויה של פסיביות אל מול אקטיביות

את המפגש הרביעי התחלנו ב״הערכה מחדש״, כולל בדיקת תגובות ושינויים לאחר המפגש הקודם, ובדיקת רמת המצוקה העכשווית הקשורה לזיכרון. בהתאם לצורך, יחליטו המטפל והמטופל האם להמשיך ולעבד את הזיכרון, או לעבור לעיבוד של זיכרון אחר (Shapiro, 2001). סיפרה כי הייתה עם בתה בבדיקת דם שבוע שעבר והרגישה שהיה ״ממש בסדר״ ואמרה שהבדיקה עברה "כאילו אני אדם נורמלי". עד לאותה עת גלית נהגה לשלוח את בעלה לבדיקות רפואיות של הבנות, כדי לא להעביר אליהן את פחדיה. גלית חשה כי היא מתקדמת בתהליך ומצליחה לווסת עצמה מול פחדיה, וחשה סיפוק רב. חיזקנו את החוויה החיובית, והפכנו אותה למשאב.

בהמשך, בדקנו את עוצמת החוויה של האירועים שעבדנו עליהן וגילינו כי גלית חוותה הפחתה בעוצמה הרגשית שהם מעוררים. בשל כך, החלטנו לעבוד על אירוע אחר, בדיקת הדם בגיל 12 אשר במהלכה גלית התעלפה. גלית בחרה את הכניסה למבנה בו עברה את הבדיקה בתור התמונה שמייצגת את החלק הכי קשה עבורה. המחשבה השלילית הייתה "אני בחוסר שליטה", והרגש הוא חוסר אונים (sud 7). בגוף – הרגישה עייפות. המחשבה החיובית  הייתה "אני יודעת למצוא את המקום של השליטה בתוך חוסר שליטה; אני מגיעה עם עוצמה ומסוגלות" (voc 5.5).

בעיבוד גלית שיתפה בתובנה כי אמה לא הייתה האדם הנכון ללכת אתו לבדיקה. היא נזכרה כי כשהייתה עם סבתה אצל רופא השיניים, הייתה "חוויה של אקטיביות – בעטתי, קיללתי, וגם התמודדתי. עם אמא פשוט התעלפתי – זו הייתה חוויה פסיבית". הסברתי בפסיכו-הדרכה על שהות בקצוות של חלון הסבילות (Corigan, Fisher, & Nutt 2010), מושג אשר מתאר את מרחב העוררות בו אדם מסוגל לתפקד בצורה יעילה.

בקרב אנשים שחוו טראומות, חלון הסבילות הופך להיות צר למדי כך שהם מתקשים להישאר במרחב הביניים של החלון, בו ישנה יכולת גבוהה יותר לוויסות. בעקבות זאת הם עשויים ״לצאת״ מהחלון בקצה העליון – להתעצבן, להתמודד עם חרדות ולהתקשות להתרכז; או בקצה התחתון, במצב של תת עוררות המאופיינת בתשישות, דיכאון, קהות, ניתוק ודיסוציאציה. גלית שמחה על שיום החוויה. עיניה אורו, והיא אמרה: ״עכשיו אני מבינה מה חוויתי כל השנים, ועדיין חווה״.

בהמשך לזיכרונות שעלו על אמה וסבתה, גלית דיברה על הקיצוניות בה היא תופסת אותן – שתיהן חוו חוויות חיים דומות, אך כל אחת מהן בחרה בדרך התמודדות אחרת. אמה תמיד התנהלה ממקום של חרדה, חולשה, פחד. גלית הרגישה מותשת מאוד מול החרדה של אמה, ובכל פעם שעזרה לה – התמלאה בכוחות. גלית אמרה: "רציתי לסמוך עליה. ניסיתי ללמד אותה איך להתנהג איתי בזמן הבדיקה כדי שאוכל להרגיש טוב. נכשלתי שוב ושוב והמשכתי לנסות. זו הייתה טעות ללכת אתה. היא אכזבה אותי פעם אחר פעם. מרגיש לי כמו לוזריות, בכייניות".

שיקפתי לה שהייתה בסך הכל ילדה קטנה שזקוקה לאמא. תוך כדי העיבוד עלו זיכרונות מילדותה: הלעג שספגה מאמה על כך שארגנה את סדר יומה, הביקורת עליה על כך שמצחצחת שיניים יותר מדי. עלה בקרבה זיכרון מכתה ג', כשחברתה, שהייתה תלמידה גרועה, באה אליה. אמה בקשה לראות את המחברות של חברתה ואמרה לגלית בנוכחותה "תלמדי ממנה. איזה כתב יפה יש לה מול כתב חרטומים שלך". גלית שיתפה כי היא הרגישה מושפלת מחד, ומאידך "אמרתי לעצמי איזה מטומטמת היא. היא לא רואה שאין תשובות לשאלות..".

אמה נחוותה על ידה כמלאת סתירות. מצד אחד, הייתה אמא אוהבת, מחבקת ומנשקת ומצד שני הייתה אימפולסיבית, אינטואיטיבית, רגשנית ולא ידעה מה טוב עבור ילדיה. עלתה בקרבה תובנה: "חיפשתי מישהו שינהל אותי, מישהו שאפשר לסמוך עליו, כי לא החזקתי מההורים כחכמים״ […] ״כשהייתי בבית הספר שמעתי את הסיפור על שלמה המלך, שביקש מאלוהים חכמה. הערצתי אותו כי מלכתחילה היה חכם, וגם אני הייתי רוצה את זה כי מי שחכם יודע מה טוב ומה לא טוב. אצל ההורים הכל היה אמביוולנטי. יכלו לתת עצות מסוימות, ולמחרת אחרות. לכן הרגשתי שמיקוד השליטה שלי חייב להיות פנימי״.

בהמשך לכך, גלית התחברה לשיעור "נביאים" מילדותה: ״אני זוכרת שבאחד הקטעים מישהו כונה "משענת קנה רצוץ", והזדהיתי עם זה. רש"י מפרש (יבמות, שם) "כל מי שבא להישען היד מתנקבת". גלית קישרה את האסוציאציה לכך שהיא לא סומכת על רופאים, כי אולי גם הם "משענת קנה רצוץ". על מורים סמכה ואהבה, אבל רופאים היו עבורה כמו הורים. יחד עם זאת, עבור גלית, כשרופאים מסבירים ומתווכים הם הופכים להיות דומים יותר למורים, ואז היא נרגעת כי היא מרגישה שאפשר לסמוך עליהם. תהליכי העיבוד והחיבור למשאבי העבר והלמידה שריתקו אותה כילדה צמאת ידע, אפשרו לה לעשות שינוי בפרספקטיבה, ולחוות גם את הרופאים כיודעים להסביר , ובעלי יכולת הרגעה. בהמשך, היא שיתפה כי הייתה רוצה ללמוד כיצד להרגיע את עצמה ולדעת להגיד לעצמה את המלים הנכונות, כפי שהייתה עושה עבור אמה כשהייתה הולכת איתה לבדיקות רפואיות.

לאחר עיבוד נוסף התוקף של ההיגד החיובי בו בחרה עלה (voc 7), ובסריקת גוף עלתה תחושה טובה של שליטה. גלית אמרה: ״אני אדם מבוגר ובצד של האמא״. דרך אמרה זו נראה שגלית תיארה בצורה אותנטית את הייצוגים המנטליים שלה ושל אמה (internal working models) – ייצוג של העצמי והאחר במונחים של מצבים מנטליים כמו רגשות עמדות, אמונות ועוד (Fonagy et al, 2002), אותם פיתחה כדי להתמודד עם קשיי ההתקשרות עם אמה והמצוקה הרגשית שנוצרה  בקרבה: בתחילה, ניסתה להדריך את אמה כיצד למלא את צרכיה. משלא הצליחה, פנתה להיפוך תפקידים וניסתה לטפל באמה ובאחיותיה (Liotti, 2011).

חיבור לתחושת החוזק הפנימית

בפגישה החמישית גלית בחרה להתמקד בפצע מדמם בשד ממנו סובלת מזה כ-4 שנים, כאשר היא נמנעת מטיפול ובורחת בשל פחדיה מהחדרת וונפלון. עיבוד זה משמעותי משום שהוא מייצג את ההימנעות של גלית ביחס למצבה הבריאותי (״הפחד מהפחד״) ומהווה גם את הרגע בטיפול בו חוותה את הפוביה באופן הקשה ביותר.

התמונה שייצגה עבורה את החלק הכי קשה בטיפול בפצע היא להסתובב עם פדים של הנקה, המחשבה השלילית – ״אני מזניחה את עצמי בצורה פושעת״. הרגש שהתלווה הוא כעס (sud 9), והתחושה בגוף – דחיפה קדימה. המחשבה החיובית – ״כשיש בעיה, אני מטפלת״ (voc 5).

בעיבוד עלה חיבור מיידי למשאבים ולתחושת החוזק שלה. היא הבינה כי הוונפלון  לא מאיים על הקיום שלה כפי שהגיבה בעבר. האסוציאציה שעלתה בקרבה לנוכח ההתחברות לתחושת החוזק הפנימית היא משפט מתוך סרט שראתה: "אם אתה פוחד ממשהו תתנהג כאילו אתה לא פוחד". ביחס לכך, גלית סיפרה כי היא תמיד נתפסה כאמיצה והתנהגה כאילו היא לא מפחדת. החיבור לתחושת החוזק הפנימית הוביל אותה למחשבה כי על מנת לטפל בעצמה, אולי כדאי לה לנהל קלסר רפואי, בדומה לאופן בו היא מנהלת את לימודיה, ומצליחה בהם. מאז שהייתה קטנה גלית אהבה ללמוד ואף הצליחה בכך, ועם כל תעודה שקיבלה היא הרגישה כי היא צומחת, משתפרת ותחושת השליטה הפנימית שלה מתחזקת. עודדתי את החיבור לכוחות ולמשאבים שהיא העלתה.

יחד עם זאת, ההשקעה שגלית הראתה בלימודים לוותה בזלזול מצד אמה, אשר התייחסה לרצונה להצליח בלימודים כאל ״אובססיה״. למרות היעדר התמיכה מצד אמה גלית התחברה למוריה אשר דרבנו אותה להמשיך ולהשקיע בלימודים. גלית נזכרה בציטוט משיעור תנ"ך: "נר שלוקח מנר לא כבה". כך נאמר על יהושע: "מדליק מנר לנר, זה דולק וזה אינו חסר (במדבר רבה, פרשה י"ג). פירוש אחד לציטוט זה מדבר על חיבור בין תלמיד למורה. כשם שבהדלקת נר אחד על ידי נר אחר שני הנרות מתחברים יחדיו, כך ישנו חיבור בעצם ההגדרה של מורה ותלמיד. חיבור זה היווה את אחד ממקורות הכוח של גלית, שכן הוא הזין ועודד אותה להצליח בלימודיה, לגדול ולצמוח, על אף החסך שחוותה מצד אמה.

עבודת עתיד

את שלושת המפגשים האחרונים הקדשנו עבור עבודת עתיד, אשר התמקדה בהחדרת וונפלון. בתחילה, גלית בחרה לעבד בדיקה רפואית שהיא עתידה לעבור במסגרת בדיקות ההיריון, הכוללת בדיקת דם. היא בחרה להתמקד בתמונה בה היא עוברת בדיקת דם ביד שמאל, ולא ביד ימין כפי שהיא נוהגת בדרך כלל, כך שהחלפת היד היוותה עבורה שינוי בסטינג. תמונה זו לוותה במחשבה כי היא  ״פגומה״, לצד תחושת זלזול (sud 4). הקוגניציה החיובית אותה היא ביקשה להטמיע היא ״אני בסדר עם זה״ (voc 6).

בעת העיבוד גלית שיתפה כי היא מרגישה שהיא מתעסקת בבדיקה יתר על המידה ואולי היא צריכה לעבור אותה וזהו. היא חשבה שאולי יהיה כדאי לעבור את הבדיקה אצל אחות שהיא אוהבת וסומכת עליה, אשר תחדיר לה את הוונפלון לכמה דקות. המחשבה עצמה הפריעה לה, והיא אמרה: "אולי אני לא מחפשת להבין את הפחד, אלא לאסוף אותו ולהוציא אותו החוצה".

הרגשתי כי רצונה של גלית להרגיש את הפחד ולהוציא אותו החוצה היווה התקדמות בתהליך שלה, וכדרכה היא חיפשה דרך אדפטיבית יותר להתמודדות. חשתי שנכון ברגע זה ללמד את גלית את "פרוצדורת המכל" (Luber, 2009). בפרוצדורה זו, המטופל מתבקש לבנות מיכל שיכיל את החומרים הטראומטיים והמציפים העולים בתהליך העיבוד. דרך כך, מתאפשרת למטופל תחושת ביטחון וויסות אל מול ההצפה הרגשית.

גלית הכינה מכל וקישטה אותו, אספה שיירים של פחד ורגשות מציפים ושמה בתוכו. היא אמרה: "תרמתי את שלי – לארכיון/בנק". לאחר מכן היא דמיינה את עצמה יושבת עם האחות שאהבה בעת בדיקת הדם, והרגישה הקלה. לאור הצלחתה לחוות את עצמה ללא הפחד, היא התפעלה מהכוח שיש לדמיון. התפעלות זו היא קישרה למנהג הגעלת כלים לפסח "בפולטו כן בולעו" (פסחים, ל, ב'), ואמרה: "כמו שהפחד נכנס עם דמיון, ככה יצא עם דמיון". גלית הבינה כי הפחדים שלה אינם רציונליים, וכי התסריטים השליליים שהיא מעבירה בדמיונה מזינים את פחדיה. דרך הציטוט היא הסבירה שכשם שיצרה את הפחד, כך גם יכולה להיפטר ממנו.

בהמשך העיבוד גלית דיברה על כך שבמקום להרגיש ״פגומה״, היא רוצה להרגיש ״עוצמתית וחזקה״. הצעתי לה להתחבר לתחושת החוזק הפנימית שלה דרך דמיון מודרך. לשם כך היא בחרה להביא לחדר את סבתה, "אשת העוצמה הרכה והגמישה״. לאחר החיבור בדמיון לעוצמות של סבתה, ביצעתי שוב סריקת גוף בה עלה כי גלית התמלאה בתחושת מלאות ויכולת נתינה.

בשתי הפגישות הבאות, גלית בחרה להתמקד בתמונה של החדרת וונפלון והתחושה שלו בתוך גופה. לצד תמונה זו, עלתה קוגניציה שלילית ״זה יותר מכוחותיי״, יחד עם  חרדה עוצמתית (sud 10) ולחץ בחזה. הקוגניציה החיובית בה היא בחרה הייתה "אני בסדר עם זה" (voc 1). במהלך העיבוד היא אט אט הרגישה כי היא מאבדת שליטה על גופה, הדופק החל לעלות, היא התקשתה לנשום וחשה כי היא עומדת להתעלף.

החוויה הגופנית העוצמתית הובילה אותה לומר כי החדרת וונפלון היא הסיטואציה היחידה בה היא מרגישה חסרת אונים, והוסיפה כי יש לה ״תחושה של עוצמה מסוימת בחיים״. ביחס לתחושת העוצמה, עלו בקרבה זיכרונות אשר עסקו בהתמודדויות בהן היא לא פחדה מעימות; כך למשל, היא נזכרה במקרה בו התעמתה עם ״ערס״ למרות שבעלה ניסה להניא אותה מכך, או במקרה אחר בו הבריחה פדופיל אשר  דיבר עם ילדים. האירועים בהם נזכרה חיברו אותה לרשת הזיכרונות החיוביים "זה ייגמר בטוב". בשלב זה, המצוקה הנחווית מהחדרת הוונפלון ירדה באופן ניכר (sud 5-6).

בפגישה הבאה גלית בחרה להתמקד בהוצאת הוונפלון, מחשבה אשר עוררה בה מצוקה רבה מאוד (sud 9). התמונה אותה היא בחרה להעלות היא שהעור והווריד שלה נמשכים בעת הוצאת הוונפלון, בשל הפלסטר אשר מקבע אותו ליד. הקוגניציה השלילית הייתה ״אין לי שליטה״ והרגש שהתלווה היה חוסר אונים (sud 8). היא חשה קושי לנשום ועלה בה צורך להילחם, לצעוק ולבעוט. הקוגניציה החיובית הייתה ״אני יודעת שזה כלום״ (voc 3).

בעיבוד היא חוותה דופק מהיר והזעה בגוף, וחשה אשמה משום שהדופק של העוברית עולה גם הוא. היא ביקשה לשלוט בפחדיה ולקחת אחריות על מצבה. ביחס לכך היא אמרה: "אולי התיידדות עם הוונפלון תעזור. במקרה בו התעמתתי עם הערס – ההתיידדות עמו בסוף הייתה פתח לשינוי. הרגשתי טוב שהוא בא ולחץ לי יד ואמר "חינכת אותי". זה נתן לי סיפוק גדול יותר מהגשת תלונה. אולי אני צריכה להשאיל את הכלי הזה גם עבור הוונפלון". עלה בה פחד בעת שהעוברית בעטה, והיא נבהלה מכך. היא אמרה לעוברית: "אני אוהבת אותך, אני מרשה לך לבעוט״, והוסיפה: ״בסך הכל הוונפלון מציל חיים ועושה לי טוב. אני לא צריכה להאשים אותו בחרדות שלי". בהמשך היא הרגיעה את עצמה שהוונפלון יעשה לה רק טוב.

כחלק מתהליך העיבוד חזרנו לאירוע המקורי (back to target), כדי לבדוק האם עולה חומר נוסף (Shapiro, 2001). גלית העלתה פחד מהלא נודע – ״פחד מהפחד״ (sud 5). בהמשך העיבוד עלתה בה תובנה "יש פה משהו של שינוי הרגלים. כשמטפלים במישהו/משהו מפתחים קשר אליו, והטיפול בו הופך לקל יותר. פתאום הונפלון נעשה פחות מאיים. אמא שלי מאיימת יותר". תובנה זו אמנם הפחיתה את המטען הרגשי, אך בערוץ הגופני גלית המשיכה לחוות קוצר נשימה והתקשתה בהכנסת אוויר. כאשר הנחיתי אותה רק לנשוף, היא חשה הקלה.

לאור תחושת ההקלה היא אמרה: "בתוכי מחלחלת הבנה שזו מלחמה שלי עם עצמי. אני לא צריכה להילחם עם אף אחד. המלחמה היא לא בחוץ, אלא המלחמה היא בפנים, והיא מלחמה על קבלה והכלה של עצמי. אני מרגישה שזה יותר מרגיע את המערכת. אם אפסיק לפחד מהפחד ואגיד זה בסדר, זה גם יוריד ממפלס החרדה". לאחר מכן, העוצמה הרגשית ירדה ל-3.

בתהליך האינסטלציה (כאמור, חיבור היגד חיובי עם זיכרון) היא שינתה את הקוגניציה החיובית – “אני יודעת שהוונפלון הוא  לטובתי ומקבלת את אי הנוחות” (voc 5). באותם הרגעים, האסוציאציה שעלתה בה היא המילה ״משבר״, אשר בתנ"ך משמעותה  גם שבר – להביא אוכל. היא הבינה כי התמודדות זו מהווה הזדמנות לגדילה וצמיחה, ומקור להזנה.

בסיום הפגישה לימדתי אותה תרגיל להורדת מתח וויסות רגשי המבוסס על ארבעת היסודות: אדמה, אויר, מים ואש (אאמא) (Shapiro, 2009). בשלב הראשון של פרוצדורת ארבעת היסודות (אדמה), מלמדים את המטופל התקרקעות דרך מיקום שתי הרגליים על הקרקע ומיקוד תשומת הלב למראות ולצלילים בסביבתו. בשלב השני (אויר) מלמדים את המטופל טכניקת נשימה, ואת חשיבות הנשימה לאיזון והפחתת חרדה. בשלב השלישי (מים), המטופל מודרך לבדוק את היובש בפה כחלק מתגובת החרום של הלחץ, והוא מודרך לייצר רוק ו/או לשתות כחלק מיצירת תגובת הרפייה. בשלב הרביעי (אש הדמיון), המטופל מודרך להעלות תמונה של המקום הבטוח (או כל משאב אחר) לצד גירוי בי-לטרלי חזק ואיטי או חיבוק פרפר (תפיפה עצמית דו-צידית, כמו כנפי פרפר, על החזה).

במפגש התשיעי גלית סיפרה כי עברה בדיקת דם, אך הרגישה רגרסיה אשר התבטאה בדפיקות לב מואצות, אי שקט מוטורי, קושי בנשימה ויכולת מוגבלת להרגיע את עצמה באמצעות הטכניקות אותן תרגלנו במפגשים. בדקנו את המצוקה סביב נושא זה, אשר עמדה על עוצמה של 5-6. בשל כך, החלטנו להמשיך לעבד את ההתיידדות וההשלמה עם הוונפלון. התמונה שייצגה את החלק הכי קשה עבורה הייתה של ״וריד פתוח״, והקוגניציה השלילית הייתה ״אני בחוסר שליטה, דברים יכולים לצאת ולהיכנס״. הרגש שהתלווה הוא חוסר אונים וחרדה (sud 8) ובגוף היא חשה לחץ ודריכות. הקוגניציה החיובית בה היא בחרה הייתה ״זה לטובתי ואני יכולה להתמודד עם זה״ (voc 4).

בעבודת העיבוד, גלית הצליחה להכיל את החדרת הוונפלון ולהתעלם מחוסר הנוחות הנלווה לכך, אך לנוכח ההוצאה היא חשה פחד בשל הדבק החזק שתופס את העור ומקבע את הוונפלון. בהמשך, היא הצליחה להירגע וחשה פחות לחוצה. בעקבות זאת היא אמרה: "אני אצליח לעשות את זה. שיעשו את זה וזהו. אני פשוט צריכה לקבל את זה. תהיה הרבה דרמה כשיוציאו. התינוקת כבר תהיה בחוץ. אני אצעק ואבעט קצת".

בהמשך העיבוד עלתה מבוכה לנוכח ה״בושות״ שהיא עושה כשהיא בועטת ומשתוללת. כדי להתחבר לעוצמה שבה ולהפחית את המבוכה, גלית התחברה למקרה בו הצליחה לעבור חיסון בעבר, ולתחושת העוצמה והאופוריה שנלוותה לכך. העוצמות שפשטו בה הפכו עבורה למשאב והיא שיתפה כי היא חשה רפויה. היא סיפרה כי בעלה אמר לה בפעם הראשונה – "את תעברי את זה כמו גדולה!! את מטפלת בזה!! את תהיי בסדר!!". בסיכום הפגישה גלית סיפרה כי במהלך סיור שעשתה בחדר לידה היא ראתה וונפלון, ואף הייתה מסוגלת להתבונן עליו ולחוות אותו כאסתטי ויפה.

מפגש סיום

במפגש העשירי והאחרון גלית הראתה לי כי היא נושאת עמה וונפלון. היא דיווחה כי היא מרגישה הרבה יותר טוב וכי כעת היא פנויה להתרכז בלידה ובעוברית. החלטנו לעשות  עבודת עתיד, אשר כחלק מהפרוטוקול התמקדה במשאב לו היא זקוקה ללידה. היא בחרה במשאב של כוחות פנימיים, והמילים שייצגו עבורה את המשאב היו "אני יכולה לעשות את זה, הגוף יודע מה לעשות". היא שיתפה כי היא סומכת על עצמה ועל התינוקת. התמונה אשר ייצגה  את היכולת שלה להתמודד הייתה "אני מרוכזת מאוד בעת הלידה", הקוגניציה החיובית הייתה ״קורה לי דבר טוב״, והרגש שהתלווה היה שמחה. בגוף היא חשה פרץ של התרגשות ואהבה.

בעיבוד היא דיווחה על כך שהיא התמקדה פנימה, באהבה שנבעה בה, ועלתה בה תחושה שזה הדבר החשוב. התמקדות זו אפשרה לה לשים את החרדות והוונפלון בצד. האסוציאציה שעלתה היא השיר של ירמי קפלן (2008) – 'החדר האינטימי שלי', שהתחבר גם הוא לחיבור הפנימי שלה למשאבים, להתמקדות הפנימית ולרגשות האהבה והחיבור לעצמה ולעוברית.

בתהליך האינסטלציה גלית דייקה את הקוגניציה החיובית – ״קורה לי דבר טוב וזה מה שחשוב״ (voc 6). בסריקה היא דיברה על תחושה טובה, וידיעה שכאב הצירים שתרגיש יפריעו לה בתהליך הלידה. כשזירה קוגניטיבית הצעתי שכאב הוא חלק מתהליך הלידה והבחנו יחד בין כאב המאותת על דבר טוב וכאב המאותת על דבר רע. גלית הבחינה כי הפעם מדובר בכאב טוב. היא התחברה לכך שכאב הנובע מהתכווצויות של הרחם הוא כאב שיכולה לאהוב ולזרום אתו.

על מנת להתמודד עם החרדה שהתעוררה לנוכח כאב הלידה, לימדתי את גלית פרוצדורה נוספת לוויסות, "קרן האור" (Shapiro, 2001), אשר בעזרת דמיון מודרך מאפשרת למטופל להרגיע את עצמו. במהלך הפרוצדורה המטופל מתבקש לחשוב על צבע שמהווה עבורו ריפוי ולדמיין קרן אור בצבע זה ממלאת את האיבר הכאוב והגוף כולו. המטופל מתבקש לחבר לתחושה זו מלים חיוביות ולחזקם בעזרת BLS קצר ואיטי או חיבוק פרפר.

בסיכום התהליך המשותף גלית אמרה: ״אני יודעת שהטיפול עזר, ולא נובע מפלצבו. המרחב מאפשר התבוננות שלא הייתה מתאפשרת קודם״. היא סיימה בציטוט מקהלת "מרבה דעת – מרבה מכאוב״ (קהלת, א' י"ח). נראה שבעזרת ציטוט זה גלית סיכמה את התהליך שעברה. החיפוש שלה אחר חוכמה לא הקהה את הכאבים שחשה ואולי אפילו הגביר אותם, כפי שהתייחסה בפגישות הקודמות לדמיון שהגביר את החרדה והפחד ממחטים. כפי שאני רואה זאת, הטיפול והחיבורים הרגשיים שעברה במהלכו אפשרו לה להתחבר למשאביה ולעזור לה בוויסות ואיזון.

לאחר כחודש מסיום הטיפול, גלית ילדה. היא הסכימה שיחדירו לה וונפלון ועברה זאת בקלות וללא מצוקה, אך לקראת שחרורה מבית החולים התעורר בקרבה קושי לנוכח הוצאתו של הוונפלון. היא סיפרה שהיא אכן בעטה וצעקה כפי שניבאה, אך האחות במחלקת יולדות הכילה זאת והוציאה אותו במהירות.

סיכום

נראה כי אירועי המצוקה אשר גלית חוותה במהלך ילדותה השפיעו על חרדת הבריאות שלה. ביניהם, אשפוז בבית חולים אשר נחווה כטראומטי עבורה, בשל היעדר תיווך של הפרוצדורה הרפואית; אמה סבלה מחרדת בריאות בעצמה וגלית חוותה העדר נחמה ותמיכה מצדה בתחום זה לאורך חייה. ייתכן כי אלו יצרו התניה לפחד ואימה שהתבטאו אצל גלית סביב טריגרים של פרוצדורות רפואיות הכוללות דקירות ומחטים. יחד עם זאת, לצד הקשיים עמם התמודדה, גלית בנתה את עצמה באופן מעורר הערצה בתחומים רבים בחייה.

טיפול EMDR, והשימוש בפרוצדורות השונות כמקום בטוח, מיכל, קרן האור, דיאלוג שתי ידיים ועבודת עתיד, אפשרו לגלית להעלות זיכרונות טראומטיים מהעבר ולפגוש שוב את הילדה הפגועה בתוכה. בעזרת קול אימהי ובוגר, גלית הצליחה לעטוף את הילדה שהייתה בחמלה, נתינה וחיבוק ואף הצליחה לשיים עבורה את החוויות שעברה. כפי שאני רואה זאת, כל אלו אפשרו לה להצמיח שורשים בריאים וחזקים יותר ולהתגבר על חרדת הבריאות שלה.

במהלך הטיפול גלית הצליחה לעשות אינטגרציה לדמות המבלבלת של אמה, אשר מחד העניקה חום ואהבה, ומאידך לא הצליחה לתת מענה לצרכים נוספים של גלית, כמו תיווך והרגעה. העיבוד והאינטגרציה של טראומות הילדות אשר נעשו בפגישות אפשרו לגלית למצוא ויסות ושליטה פנימיים, אשר מתוכם יכלה לשחרר את הצורך שלה בשליטה בחייה, ולהבין את מניעיו. גלית הצליחה להיעזר בכוחות ובמשאבים הרבים שליוו ומלווים אותה בחייה, כמו הקשר עם סבתה, יכולות הלמידה שלה, שיעורי התנ"ך והתלמוד שציטוטים מהם אפשרו פריצת דרך בתהליך הטיפולי והמשפחה שהקימה עם בעלה התומך. שילוב של עיבוד טראומות ילדות, עבודה על טריגרים בהווה ועבודת עתיד, אפשר לגלית התבוננות אחרת על ההתנהלות שלה ויצר מרחב של החלמה ואפשרות להתמודדות מטיבה יותר עם אתגרי ההווה.

על הכותבת – נעמי רביד

פסיכותרפיסטית, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת ומדריכת EMDR מוסמכת. מנחת קבוצות תמיכה בשיתוף עם מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. חוקרת EMDR בשיתוף עם בית חולים "לב השרון" ומרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית חיפה והצפון. בעלת קליניקה פרטית בחדרה.

מקורות

בבולעו כך פולטו – פסחים, ל' ב'. אוחזר מתוך: https://ph.yhb.org.il/04-10-02/

נר שלוקח מנר – הקשר בין רב ותלמיד – מרכז הרב. אוחזר מתוך:

https://mercazharav.org.il/2020/05/27/%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8- %D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A8%D7%91-%D7%9C%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93/

כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב – קהלת א' י"ח. אוחזר מתוך:

https://www.mgketer.org/tanach/33/1/18

אורן, א., סגל, ד. (2019) EMDR הפסיכותרפיה של המאה ה-21. הוצאת מודן, בן-שמן.

 Bisson, J.I, Roberts, N.P., Andrew, M., Cooper, R., et al.(2013). Psychological therapies for chronic post-traumatic stress disorder (PTSD) in adults (Review). Cochrane Database of Systematic Revies

Corigan, F.M., Fisher, J.J., & Nutt, D.J. (2010). Autonomic dysregulation and the Window of Tolerance model of the effects of complex emotional trauma,Journal of Psychopharmacology, 1–9

De Jongh, A., Renssen , M., & Broeke, V. T. (2007). Treatment of Specific Phobias with Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR), Journal of Anxiety Disorders, 46-56

Dworkin, M. (2005). EMDR and the relational imperative: The therapeutic relationship in EMDR treatment. New York, NY: Routledge.

Fonagy, P.,Gergely,g.,Jurist, E.& Target, M.,(2002) Affect Regulation, Mentalization ans the Development of the Self. New York: Other Press

Hase, M.,(2021) The Structure of EMDR Therapy: A Guide for the Therapist. Frontiers in Psychology (12) 1-7

Liotti, G. (2011). Attachment disorganization and the controlling strategies: An illustration of the contributions of attachment theory to developmental psychopathology and to psychotherapy integration. Journal of Psychotherapy Integration, 21(3), 232–252.

Lohr, J., Kleinknecht, R., Tolin, D., & Barrett, R. (1995). The empirical status of the clinical application of eye movement desensitization and reprocessing. Journal Of Behavior Therapy And Experimental Psychiatry26(4), 285-302.

Luber, M., (2009). Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Scripted Protocols: Springer Company Publisher, New York

McMurtry, C.M., Noel, M., Taddio, A., Antony, M.M., Asmundson, G.J., Riddell, R.P., Chambers, C.T. &, Shah, V.(2015). Interventions for Individuals With High Levels of Needle Fear: Systematic Review of Randomized Controlled Trials and Quasi-Randomized Controlled Trials. The Clinical Journal of Pain,10, 109-123.

Nijdam, M., Gersons, B., Reitsma, J., de Jongh, A., & Olff, M. (2012). Brief eclectic psychotherapy v. eye movement desensitisation and reprocessing therapy for post-traumatic stress disorder: randomised controlled trial. British Journal Of Psychiatry200(3), 224-231

O'Shea, K. (2011). When There are no Words: Reprocessing Early Trauma & Neglect In Implicit Memory With EMDR. EMDR Training

Shapiro, E. (2009) Four elements exercise for stress elements. In: M. Luber (Ed), EMDR Scripted Protocols: Basic and Special Populations: 73-79.

Shapiro, F. (1995). Eye movement desensitization and reprocessing: Basic principles, protocols and procedures. New York: Guilford Press.

Shapiro, F. (2001). Eye movement desensitization and reprocessing: Basic principles, protocols and procedures. New York: Guilford Press.

Shapiro, R. (2005). The two-hand interweave. In R. Shapiro (Ed.), EMDR solutions: Pathways to healing. New York: W. W. Norton.

Shapiro, F. (2017) Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Therapy, Third Edition: Basic Principles, Protocols, and Procedures Third Edition New York:.  Guilford Press

Shapiro, F., Solomon, R.M. (2010). The Corsini Encyclopedia of Psychology. John Wiley & Sons, Inc.

Van der Kolk, B. (2015) The Body keeps the score. New York: Viking

 

שתפו עמוד זה:

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו

מכון רביד עוסק בטיפול בילדים, מתבגרים ומבוגרים, הדרכת מטפלים, אימון והדרכת הורים.
אנחנו רואים את העבודה הטיפולית כזריעת זרעים של מודעות, הבנה וקבלה המובילים לשינוי, העצמה ואיזון.
המטרה שלנו היא להביא את הפונים אלינו לתפקוד טוב יותר, דימוי עצמי גבוה יותר ושביעות רצון מהבחירות שעושים בחייהם.
המסע הטיפולי אינו פשוט במרבית המקרים, אך הוא מרגש ועוצמתי.

מצפים לכם.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

ללא ספאם. מידע אודות פעילויות חדשות ועדכונים.

רשתות חברתיות

מאמרים נוספים

קטגוריות

קבוצת תמיכה לנפגעות פגיעה מינית

7 טיפים לבריאות, רוגע, ומצב רוח בתקופת הקורונה

מאמרים נוספים

מתבגרים ו-ADHD

התבגרות היא תקופה התפתחותית מלאה אתגרים עבור משפחות מאחר והילדים חווים שינויים פיזיולוגיים, קוגניטיביים, התנהגותיים

עוצמת הנשימה

נתקלתי בכל כך הרבה אנשים שלא יודעים לנשום בצורה נכונה. לכאורה, פעולה טבעית, שכולנו עושים

חרדת מחטים

התמודדות עם פוביה ספציפית – טיפול EMDR הקדמה  EMDR (ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization

התמודדות עם טראומה

לעתים, אנו נתקלים באירועים בהם אנו חווים סכנה מיידית וחריפה, ומוצפים ברגשות חוסר אונים ופחד.

גלילה למעלה דילוג לתוכן